ביצה, פרק ג', משנה ב'. המשנה ממשיכה לעסוק בענייני הצידה, אלא שכעת עניינה בבעלי חיים שכבר ניצודו.
דין המצודות:
אדם שהתקין לפני יום טוב מצודות לחיה, לעופות או לדגים, ומצא בהן ביום טוב בעלי חיים שניצודו - "אין ניטלין מהן ביום טוב", אלא אם כן ידוע לו בבירור שניצודו מבעוד יום, קודם כניסת החג.
וטעם הדבר: בעל חיים שניצוד ביום טוב עצמו הריהו מוקצה, שהרי בכניסת יום טוב לא היה מוכן. כל דבר שנדרשת צידה כדי להשיגו מוגדר כמוקצה מעצם הגדרתו, משום שהצידה עצמה אסורה ביום טוב, כפי שלמדנו במשנה הראשונה.
ספק מוכן:
האיסור אינו מצטמצם למקרה שבו ידוע בוודאות כי בעל החיים ניצוד ביום טוב. אף כאשר הדבר מוטל בספק - ואין ידוע אם היה במצודה לפני יום טוב אם לאו - הרי זה 'ספק מוכן', ואף הוא אסור.
הגמרא מלמדת כי במשנה חסרה שורה, וצריך היה לגרוס בה: "ורבן גמליאל מתיר". לדעת רבן גמליאל, במקרה של ספק מוכן - כאשר ייתכן שבעל החיים ניצוד קודם יום טוב - מותר ליהנות ממנו.
המעשה בנכרי שהביא דגים לרבן גמליאל:
המשנה מביאה מעשה בנכרי שהביא דגים לרבן גמליאל ביום טוב, ולא היה ברור אם ניצודו קודם החג או ביום טוב עצמו. אם ניצודו ביום טוב - לא היו מוכנים בכניסת החג והרי הם מוקצה; ואם ניצודו לפני כן - אינם מוקצה.
אמר רבן גמליאל: "מותרין הם, אלא שאין רצוני לקבל הימנו" - מעיקר הדין מותרים הם, שכן לשיטתו, בניגוד לתנא קמא, ספק מוכן מותר; ואף על פי כן אין ברצונו לקבל את המתנה מאותו אדם. ומדוע?
רש"י: אותו נכרי לא היה נוח לו, ולפיכך לא רצה לקבל ממנו מתנה.
מפרשים אחרים: רבן גמליאל החמיר בדבר לעצמו, אף שמצד ההלכה, לשיטתו, לא היה חייב בכך.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בעלי חיים הנמצאים במצודות ביום טוב אסורים בטלטול ובשימוש משום מוקצה, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום; וכי אף 'ספק מוכן' אסור לדעת תנא קמא, ואילו רבן גמליאל מתיר. כן עמדנו על המעשה בנכרי שהביא דגים לרבן גמליאל, ועל שתי הדרכים בביאור סירובו לקבלם.