ביצה, פרק ג', משנה א'. משנה זו דנה בהלכות צידה - תפיסת בעלי חיים ביום טוב, ובהבחנה שבין צידה האסורה לצידה המותרת.
"אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב":
אין לצוד דגים מבריכות הדגים שלהם ביום טוב. בטעם האיסור נאמרו כמה דרכים:
רש"י: הטעם הוא משום שהיה ניתן לעשות זאת מערב יום טוב.
יש המבינים כי הצידה דומה לקצירה: האדם קוצר את הדגים מן המקום שממנו הם באים ושבו גדלו, וזה אסור ביום טוב.
הרא"ש סבור כי הטעם שבגללו אסרו חכמים קצירה וטחינה הוא משום שאלו מלאכות הנעשות בדרך כלל בכמות גדולה, ולא רק לצורך שימוש יום טוב. באופן דומה, זו הייתה הדרך שבה נהגו לתפוס דגים.
יתרה מזאת, המשנה אומרת: "ואין נותנין לפניהם מזונות" - אין לתת אוכל לפני הדגים. בטעם הדבר:
תוספות: משום שהאדם עלול לבוא לצוד אותם.
טעם נוסף: יש בכך טרחה שאינה נצרכת, שכן הדגים יכולים להשיג את מזונם בעצמם בתוך הבריכה.
"אבל צדין חיה ועוף מן הביברין":
מותר לצוד חיות בר ועופות המצויים בתוך הדירים - בשטח סגור או מגודר. מכיוון שהם מונחים בצד באותו שטח כדי לאכול, הרי הם מוכנים, וקל יותר לאדם לצוד אותם. וממילא "ונותנין לפניהם מזונות": כיוון שמותר ליטול אותם, מותר גם לתת לפניהם מזון - ובמיוחד לפי דרכו של התוספות, שהחשש היה שמא יבוא לצוד אותם, וכאן הצידה עצמה מותרת.
דברי רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל מסייג ואומר: "לא כל הביברין שווין" - לא כל השטחים המגודרים שווים. הפרשנים מבינים כי אין הוא בא לחלוק, אלא לסייג ולהסביר את דברי התנא קמא. וזה הכלל שקבע:
"כל המחוסר צידה": אף שבעל החיים נמצא בתוך שטח מגודר, עדיין נדרשת פעולת צידה כדי להשיגו - כגון שיאמר האדם: "בוא נלך להביא מלכודת ונצוד אותו". במקרה כזה הדבר אסור, ואין לצוד אותו ביום טוב.
"ושאינו מחוסר צידה": כאשר ניתן להשיגו בקלות, בתפיסה אחת ובפעם אחת, ואין צורך להמציא תחבולות אלא די בקפיצה ובתפיסה - הדבר מותר, ומותר לצוד אותו ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות, ואילו חיה ועוף שבביברין - מותר לצוד ומותר לתת לפניהם מזון. רבן שמעון בן גמליאל מסייג כי הכול תלוי במידת המאמץ הנדרש: כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר.