ביצה, פרק שני, משנה ט. במשנה הקודמת דנו בטחינה במטחנת פלפלין ביום טוב, ומכאן פונה המשנה שלפנינו לעניין אחר: הלכות טומאה וטהרה, ומעמדם של מטחנת הפלפלין וחלקיה.
לשון המשנה:
"ריחיים של פלפלין טמאה משום שלושה" - שלושה סוגי רכיבים שונים מצויים בריחיים של פלפלין, ובכל אחד מהם יש אלמנט הגורם לו להיחשב כלי, כלומר מקבל טומאה.
שלושת הרכיבים:
משום בית קיבול - בית הקיבול שהפלפל מונח בתוכו הוא כלי קיבול, ומעצם הגדרתו הוא מקבל טומאה. אף אם נעשה מעץ, עדיין זהו כלי עץ שיכול לקבל ולהכיל דבר, ולפיכך נחשב מקבל טומאה.
משום כלי מתכת - החלק העושה את הטחינה נעשה ממתכת. ואפילו אם מדובר במה שאנו קוראים פשוטי כלי מתכת, כלומר בכלי שאינו מכיל דבר, מכיוון שתפקידו לרסק ולטחון והוא עשוי ממתכת - הוא נחשב טמא.
משום כלי חיוורה - החלק האמצעי של מטחנת הפלפל היה מעין מסננת, כמין סריג.
מפני מה טמא כלי החיוורה?
יש המבינים שהוא טמא משום שהוא דומה לכלי קיבול, לבית הקיבול, אף על פי שאינו בית קיבול ממש.
אחרים מבינים שטומאתו מטעם אחר: הוא דומה לכלי ארוג, מחמת האופן שבו חלקיו מצטלבים זה בזה. טומאה זו מדרבנן - חכמים אמרו שיהיה טמא משום שהוא כעין כלי ארוג.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ריחיים של פלפלין טמאה משום שלושה רכיבים: בית הקיבול שבה, שהוא כלי קיבול המקבל טומאה אף כשהוא של עץ; חלק המתכת הטוחן, הטמא אף בהיותו מפשוטי כלי מתכת; וכלי החיוורה שבאמצע, שנחלקו בטעם טומאתו - אם משום דמיונו לכלי קיבול, או משום דמיונו לכלי ארוג, ומדרבנן.