משנה ז'. אף במשנה זו שבים אנו לעסוק בהנהגותיו ובדבריו של רבן גמליאל. במשנה הקודמת מנינו שלוש חומרות שהחמיר בהן כדברי בית שמאי, ולעומתן אמר רבן גמליאל שלושה דברים שיש להקל בהם ביום טוב.
"מכבדין בין המטות":
המיטות הנזכרות כאן הן מיטות ההסבה, שעליהן היו רגילים בימי קדם לאכול את סעודותיהם. הכיבוד נעשה על רצפת עפר, ומכאן החשש: הטאטוא עלול להביא להשוואת גומות - השקעים שברצפה יתמלאו ויוושוו, ונמצא זה בכלל מלאכת בונה ביום טוב.
אולם רבן גמליאל קבע כי חשש זה שייך בכיבוד כל הבית, ולא בכיבוד שבין המיטות בלבד. משום שמדובר בשטח מצומצם, המכובד רק כדי שלא יתרבה האבק על המסובין לאכול, ניתן להניח שאין שם גומות הטעונות יישור. שהרי דרך קבע היו מכבדים שם מדי יום ביומו, וממילא מיושרים היו השקעים באותו מקום בימות החול, ואין זה מצוי שיימצאו שם שקעים ביום טוב. משום כך התיר את הדבר.
"ומניחין את המוגמר ביום טוב":
ההיתר השני הוא ליטול קטורת ולהניחה על הגחלים ביום טוב כדי להעלות עשן. הכלל בעניין זה הוא שאין להתיר הנאה הכרוכה במלאכה אלא אם כן זו הנאה שכל אדם נהנה ממנה; אך דבר המיוחד לאנשים מסוימים ומדקדקים בלבד - אין להתירו. החכמים סברו כי הקטרת המוגמר אינה בכלל ההנאות המותרות, ואילו רבן גמליאל קבע שזו הנאה מצויה ומספקת, ולפיכך התירה ביום טוב.
"ועושין גדי מקולס בלילי פסחים":
הלכה זו, אף שאירעה ביום טוב, אינה נוגעת לדיני יום טוב כשלעצמם אלא לעניין קרבן פסח. 'מקולס' הוא כבש או גדי עזים צעיר הצלוי כולו, ורבן גמליאל התיר לעשותו בליל פסח אף מחוץ לירושלים, אף שאין זה קרבן כלל.
חששם של חכמים היה למראית העין - שנראה הדבר כאילו מקריב ואוכל קדשים בחוץ, מחוץ לירושלים, שהיא כמובן בעיה חמורה. אך רבן גמליאל התיר, שכן מאחר שאין אלו קדשים כלל, אין לחשוש מפני מראית העין של קדשים בלבד.
לסיכום: בכל שלושת העניינים הללו נחלקו עליו חכמים - "וחכמים אוסרין": אין מכבדין אף בין המיטות, אין מניחין את הקטורת על הגחלים ביום טוב, ואין עושין גדי מקולס בלילי פסחים.