ביצה, פרק שני, משנה ו. משנה זו מונה שלושה דברים שבהם החמיר רבן גמליאל כדעת בית שמאי. אף שנמנה עם חכמי בית הלל, בשלושה עניינים אלו נהג כבית שמאי ולא כבית הלל.
שלושת הדברים שבהם החמיר רבן גמליאל כבית שמאי:
"אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת" - אין להטמין אוכל חם מיום טוב לשבת. בתחילת הפרק למדנו על עירוב תבשילין, המתיר לבשל ביום טוב לצורך שבת, שכן מדרבנן אסור לבשל מיום טוב לשבת. לדעת בית שמאי אף כאן ניתן לעשות עירוב תבשילין לצורך הטמנה, אך העירוב עצמו צריך לכלול הטמנה: הרוצה לאפות - צריך שיהיה בעירובו לחם; הרוצה לבשל - צריך שיהיה בעירובו תבשיל; והרוצה להטמין - צריך שיטמין דבר מה מערב יום טוב. כל פעולה שבכוונתו לעשות ביום טוב לצורך שבת, עליו לעשות חלק ממנה קודם יום טוב, כחלק מעירוב התבשילין.
"וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב" - פשוטו של "זוקפין" הוא העמדה, אך הכוונה להרכבת המנורה: פמוט העשוי מחלקים, שניתן לפרקו ולהרכיבו מחדש. אין להרכיבו ביום טוב, מפני שהדבר נראה כבונה. בית הלל חולקים וסוברים שאין בניין בכלים.
"וְאֵין אוֹפִין פִּיתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין" - אין לאפות ביום טוב "פיתין גריצין", שהן כיכרות גדולות מאוד, אלא "רקיקין" בלבד, כיכרות דקות. ההבדל נעוץ במידת הטורח שבדבר: הכנת הכיכרות הגדולות היא תהליך מסובך ומייגע הרבה יותר מהכנת הרקיקין, ולפיכך לדעת בית שמאי אין הן מותרות, ורבן גמליאל החמיר בכך.
דברי רבן גמליאל ותשובת חכמים:
רבן גמליאל נימק את הנהגתו: "מִימַי לֹא הָיוּ אוֹפִין בֵּית אַבָּא פִּיתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין" - מעולם לא אפו בבית אביו את הכיכרות הגדולות אלא רקיקין בלבד, ומשום כך אף הוא נוהג כך.
השיבו לו חכמים: "מָה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִילִין לְכָל יִשְׂרָאֵל" - אמנם בני בית אביו החמירו על עצמם לאפות רק את הכיכרות הדקות, שהכנתן קלה, ולא את הכיכרות העבות והגדולות; אולם כלפי שאר ישראל הקלו, "שֶׁיִּהְיוּ אוֹפִין פִּיתִּין גְּרִיצִין וְחוֹרִי" - התירו להם לאפות כיכרות גדולות, ואף "חורי", שהן ככל הנראה כיכרות גדולות עוד יותר.
כלומר, הנהגת בית אביו להחמיר הייתה חומרה אישית בלבד, ולא הכרעה הלכתית; באופן שבו פסקו את ההלכה עבור כלל ישראל הקלו בדבר. לפיכך מה שראה רבן גמליאל בביתו אינו מעיד על ההלכה לאמיתה.
לסיכום: במשנה זו נמנו שלושה דברים שבהם נהג רבן גמליאל כבית שמאי - הטמנת חמין מיום טוב לשבת, זקיפת המנורה ביום טוב, ואפיית פיתין גריצין - ולמדנו את תשובת חכמים לנימוקו, שהנהגת בית אביו הייתה חומרה על עצמם בלבד, בעוד שלכלל ישראל הקלו.