ביצה, פרק שני, משנה ה'. משנה זו מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הסובבת סביב שאלה אחת: אם הבערת אש הותרה לצורך בישול אוכל, האם היא מותרת אף לצרכי הנאה אחרים?
דעת בית שמאי:
"לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן ראויין לשתייה" - אין אדם רשאי להרתיח מים כדי לרחוץ בהם את רגליו, אלא אם כן ראויים אותם מים לשתייה. כלומר, החימום צריך להיעשות לצורך שתייה, ומשעה שהמים מצויים לפניו לצורך זה, רשאי הוא להשתמש בהם גם לרחיצת הרגליים, וכל שכן לרחיצת הפנים והידיים. ויש הסוברים כי אף נדרש שישתה מהם מעט בפועל.
דעת בית הלל:
"ובית הלל מתירין" - מותר לחמם מים אף לצורך רחיצת הרגליים בלבד, וכל שכן לפנים ולידיים. יסוד ההיתר הוא הכלל "מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה גם שלא לצורך": מאחר שהבערת האש הותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרה אף שלא לצורך אכילה, אלא לצורך תועלת אחרת של האדם.
יש המבינים כי בית הלל התירו דווקא רחיצת ידיים ורגליים, משום שזהו צורך המצוי אצל הכול; אך רחיצת כל הגוף, שאינה נחשבת צורך כללי, לא הותרה. ואם המים חוממו מבעוד יום, נחלקו בכך הפוסקים: אם מותר לרחוץ ביום טוב את כל הגוף, או שמא את הפנים, הידיים והרגליים בלבד.
הבערת מדורה:
המשנה מסיימת בקביעה המיוחסת לדעת בית הלל: "עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה" - רשאי אדם להבעיר מדורה ולהתחמם לידה ביום טוב. אף שאין זה צורך אכילה אלא הנאה אחרת, סוברים בית הלל כי במלאכת ההבערה ביום טוב הותרו אף הנאות אחרות.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בהיקף היתר ההבערה ביום טוב: לדעת בית שמאי אין לחמם מים אלא כשהם ראויים לשתייה, ואילו לדעת בית הלל, מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה אף שלא לצורך - ומכאן היתר חימום המים לרחיצה והיתר עשיית המדורה להתחממות כנגדה.