מסכת ביצה, פרק שני, משנה ד'. לפני העיון בדברי המשנה נקדים רקע: ישנם כמה סוגי קרבנות שאדם חייב להביא ביום טוב.
סוגי הקרבנות שחובה להביא ביום טוב:
שלמי חגיגה - קרבן שלמים שהבעלים המביאים אותו אוכלים ממנו, ולצד זה ישנם חלקים הנאכלים על ידי הכהנים וחלקים הנשרפים על גבי המזבח. חובה על האדם להביאו ביום טוב.
שלמי שמחה - קרבן שמביאים במקרה שאין לאדם בשר אחר לאכול.
עולת ראייה - קרבן עולה הנשרף כליל על גבי המזבח. עניינו ההיראות לפני ה': האדם בא ומביא קרבן לה'.
שיטת בית שמאי:
"בית שמאי אומרים: מביאין שלמים" - מותר להביא ביום טוב את שלמי החגיגה או את שלמי השמחה, משום שהם באים לצורך אכילה, ומלאכה לצורך אוכל נפש הותרה ביום טוב.
אלא שכל קרבן פרטי טעון סמיכה קודם לכן: בעל הקרבן מניח את ידיו על ראש הבהמה ולוחץ כלפי מטה בכל כוחו. לדעת בית שמאי, הסמיכה כרוכה בהשענת משקל גופו של האדם על הבהמה - אילו תימשך הבהמה, ייפול האדם - והרי אסור להשתמש בבעל חיים ולנצל בהמה חיה בשבת וביום טוב.
"ואין סומכין עליהם" - לפיכך אין לסמוך ביום טוב, אלא יש להקדים את הסמיכה לערב יום טוב. בית שמאי אינו סובר שהסמיכה צריכה להיות סמוכה ממש לשחיטה.
"אף לא עולות" - כמו כן אין להביא ביום טוב קרבן עולה, שכן אין בה מרכיב של אוכל נפש והיא כולה קרבה לה'. אף עולת הראייה צריכה להיות מובאת לאחר היום הראשון של יום טוב, בחול המועד; ובשבועות - בימי התשלומין שלאחריו.
שיטת בית הלל:
"ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות" - מותר להביא ביום טוב את שלמי החגיגה ואת שלמי השמחה, כדעת בית שמאי, ואף את עולת הראייה.
"וסומכין עליהם" - אף הסמיכה מותרת, משום שלדעת בית הלל צריכה הסמיכה להיעשות סמוך ממש לשחיטה, ואי אפשר להקדימה לערב יום טוב. לפיכך, אף שקיים איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים, הותר הדבר כאן מפני הצורך ההלכתי שבסמיכה.
נדרים ונדבות:
אף בית הלל מודים שקרבנות נדרים ונדבות, שאינם אלא מתנה, אין להביאם ביום טוב - לא עולות ואף לא שלמים - ויש להביאם ביום אחר במהלך חול המועד. ואף שהשלמים נאכלים, כיוון שאין הבאתם מוכתבת מן התורה אין מביאים אותם ביום טוב, שכן האוכל מן הקרבן אוכל משולחן גבוה, משולחנו של הקדוש ברוך הוא: הקרבן מובא לה', והאדם אוכל ממנו אגב כך, אך עיקרו קרבן לה' ולא אוכל נפש אישי.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בהבאת קרבנות ביום טוב. לדעת בית שמאי מביאים שלמים בלבד, מפני שיש בהם אוכל נפש, אין סומכים עליהם ביום טוב אלא בערב יום טוב, ואין מביאים עולות. לדעת בית הלל מביאים אף עולות וסומכים עליהם, שכן הסמיכה צריכה להיות סמוכה לשחיטה. ולכל הדעות, קרבנות נדרים ונדבות אינם קרבים ביום טוב.