ביצה, פרק שני, משנה ג'. במשנה הקודמת נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה אם ניתן להטביל אדם בשבת. משנתנו פותחת דווקא בדבר שבו שווים שני הבתים ומודים זה לזה.
"ושווין שמשיקין את המים בכלי אבן":
פירוש "משיקין" - לנשק. כאשר היו לאדם מים טמאים וביקש לטהרם, די היה בכך שיגרום להם לנגוע במי המקווה. הנגיעה מחברת בין המים, והמים שהיו טמאים קודם לכן נעשים טהורים - זהו דין השקה. אף כשהמים נוגעים אלו באלו בקושי, די בכך.
המשנה מדייקת שההשקה נעשית בכלי אבן, משום שכלי אבן אינו מקבל טומאה. אין כאן אפוא טבילת כלי כלל, שהרי לכלי אבן אין מעמד בטומאה והוא טהור תמיד, ואין הטבילה פועלת בו דבר. את המים עצמם מותר לטהר ביום טוב ובשבת, ואין בכך בעיה.
"אבל לא מטבילין":
אין להכניס את המים לתוך כלי עץ, למשל, שכן כלי עץ מקבל טומאה. ואין הכרח לדבר דווקא בכלי עץ שהיה טמא כבר קודם לכן: משעה שניתנים המים הטמאים לתוך כלי העץ, עוד לפני הטבילה, הם מטמאים אותו. וכיוון שכלי העץ נטמא, ודאי שאין להכניסו למקווה, שהרי אף שעיקר הכוונה היא לטהר את המים, בפועל מיטהר גם הכלי באותה שעה ממש.
שני מקרים נוספים של טבילה המותרת:
"ומטבילין מגב לגב" - כלי שכבר הוטבל והוכנס למקווה, אלא שהטבילה נעשתה לצורך חולין, לצרכים שאינם של תרומה ואינם של קודשים, ועתה מבקש בעליו לטהרו לצורך תרומה; או שטיהרו לצורך תרומה, ועתה מבקש להשתמש בו לקודשים, לקרבנות. שימוש זה מצריך טבילה נוספת, ומכיוון שאין זו אלא טבילה נוספת, היא מותרת בשבת וביום טוב. אין הדבר נראה ככלי שנשבר וכעת מתקנים אותו, כדרך שנראה בכלי טמא, אלא שהכלי אינו טהור די הצורך לשימוש החדש, ועתה מעלים אותו מדרגת טהרה אחת לחברתה.
"ומחבורה לחבורה" - מי שהטביל את כליו כדי לאכול את קרבן הפסח עם חבורה אחת, ועתה מבקש לאכול עם חבורה אחרת. מן הדין אין כאן צורך בטבילה נוספת כלל, אך אם ביקש להטביל שוב מחמת חומרה יתרה - ודאי שמותר לעשות זאת בשבת וביום טוב, שכן הטבילה אינה נדרשת כלל, וכל כוונתו אינה אלא לטהרה יתרה.
לסיכום: בית שמאי ובית הלל שווים שמותר להשיק מים טמאים למי המקווה בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה כלל; אך אין מטבילים את המים בכלי המקבל טומאה, כגון כלי עץ, שהמים מטמאים אותו ונמצא מטביל כלי טמא. כמו כן מותרות הטבילה מגב לגב והטבילה מחבורה לחבורה, שאין בהן תיקון של כלי טמא אלא העלאה בדרגת הטהרה בלבד.