ביצה, פרק שני, משנה שנייה. משנה זו עוסקת בדין הטבילה לפני השבת או בשבת עצמה, כהכנה ליום טוב.
היסוד שבבסיס הדין:
כלי שאינו ראוי לשימוש מחמת מצב טומאתו - הכנסתו למקווה דומה לתיקון הכלי. תיקון פיזי ממש של כלי אסור בשבת וביום טוב, והשאלה היא האם תיקונו מן הבחינה ההלכתית דינו כדין תיקון ממש. חז"ל קבעו כי מדרבנן אין לעשות כן.
שאלת המשנה שלפנינו סובבת סביב השאלה האם דין זה נוהג אף באדם - אדם טמא המשנה את מעמדו ההלכתי בטבילה.
"יום טוב שחל להיות אחר השבת":
כאשר יום טוב חל מיד לאחר השבת, ויש מצווה להיטהר ולטהר את עצמו כהכנה ליום טוב, נוצר קושי: בדרך כלל היה אדם הולך למקווה בערב יום טוב, ואילו כאן ערב יום טוב הוא השבת עצמה.
"בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת" - הכול צריך להיטבל קודם השבת, כלים ובני אדם כאחד, שכן אין להטביל בשבת לא אדם ולא כלים, וטבילה זו כמוה כתיקון בשבת. לפיכך, המבקש להיות מוכן ליום טוב - עליו לעשות זאת לפני השבת.
"ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת" - בכלים מודים בית הלל לבית שמאי שיש להטבילם לפני השבת, משום שמדרבנן נראה הדבר כתיקונם. אולם אדם רשאי לטבול אף בשבת, שכן אין ניכר בו שהוא בא לשנות את מעמדו, מאחר שיכול הוא לטבול אף לשם הנאה בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי טבילת כלי טמא נחשבת כתיקונו ולפיכך נאסרה בשבת וביום טוב. לדעת בית שמאי דין אחד לכלים ולאדם, והכול טעון טבילה מלפני השבת; ולדעת בית הלל נחלקו הדינים: כלים - מלפני השבת, ואילו אדם רשאי לטבול אף בשבת, משום שאין הדבר ניכר כתיקון.