בפרק א' של מסכת ביצה אנו מגיעים למשנה ט', העוסקת בשליחת מתנות של מאכלים ביום טוב.
דעת בית שמאי:
"אין משלחין ביום טוב אלא מנות" - אין לשלוח מתנות ביום טוב אלא מנות בלבד. 'מנות' פירושן מאכל מוכן העומד לאכילה, ולא דבר הטעון בישול, שחיטה וכיוצא בזה.
דעת בית הלל:
"משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין" - לדעת בית הלל מותר לשלוח:
בהמה - חיה מבויתת.
חיה - חיית הטבע, כגון צבי.
עוף - ציפור.
ואין הבדל בין אם הם חיים ובין אם הם שחוטים כבר, מפני שניתן להכינם ביום טוב.
"משלחין יינות, שמנים, סלתות וקטניות" - בית הלל ממשיכים ומונים דברים נוספים:
יינות ושמנים - יין ושמן, העומדים לשימוש מיידי.
סלתות - סולת וקמח, שהרי מותר ללוש ולאפות ביום טוב.
קטניות - שניתן לבשלן ביום טוב.
הגבלת התבואה ומחלוקת רבי שמעון:
"אבל לא תבואה" - כאן מסייגים בית הלל: אין לשלוח תבואה, משום שהתבואה טעונה טחינה, ואין מתירים לטחון תבואה ביום טוב. הטחינה נעשית בדרך כלל בכמויות גדולות, ומשמעותה הכנה לצורך עתידי, ולפיכך אין הדבר מותר.
"רבי שמעון מתיר בתבואה" - רבי שמעון מתיר לשלוח אף תבואה. טעמו הוא שאף על פי שאין אפשרות לטחון את התבואה לקמח, ניתן להכין ממנה מעין דייסה ולבשלה, ונמצא שיש בה שימוש ביום טוב עצמו.
סייג הגמרא:
הגמרא מוסיפה הסתייגות: כאשר בית הלל מתירים לשלוח דברים אלו ביום טוב, לא התירו לשלחם אלא באמצעות אדם אחד או שניים. משעה שנושאים אותם שלושה בני אדם יחדיו, נראה הדבר כמי ששולח סחורה למכירה בשוק, ומכיוון שיש כאן מראית עין ורושם מוטעה - אסרו זאת בית הלל.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בשליחת מאכלים ביום טוב: בית שמאי התירו מנות מוכנות לאכילה בלבד, ואילו בית הלל התירו אף בהמה, חיה ועוף - חיים או שחוטים - וכן יינות, שמנים, סלתות וקטניות, מפני שניתן להכינם ביום טוב. תבואה נאסרה מפני הטחינה, ורבי שמעון התיר אותה משום שניתן לבשלה כדייסה. ולמסקנת הגמרא, ההיתר הוא דווקא כשהמשלוח נעשה על ידי אדם אחד או שניים, ולא על ידי שלושה, מפני מראית העין.