המשנה ממשיכה לעסוק בשליחת חפצים לאנשים אחרים ביום טוב.
משלוח בגדים:
המשנה קובעת כי מותר לשלוח בגדים, בין שנתפרו יחד והם מוכנים ללבישה ובין שלא נתפרו יחד. שהרי אף בגד שאינו תפור ראוי לתכלית מסוימת: באותם ימים היו מתכסים אף בבגד שאינו תפור והיו משתמשים בו, ונמצא שיש בו תועלת.
המשנה ממשיכה ואומרת שהדבר מותר אף על פי שיש בו שעטנז, שכמובן אוסר את הבגד בלבישה רגילה. אלא שהמפרשים מבארים כי מדובר בבגד שאינו רגיל - בגד קשה מאוד שאינו מחמם את הגוף. בנסיבות כאלה, כשמדובר בחומר קשה במיוחד, זהו דבר שמותר לאדם לשבת עליו בלבד, ולא ללובשו.
סנדל המסומר:
כל היתר המשלוח מותנה בכך שמדובר בחפצים הראויים לשימוש ביום טוב. לפיכך אין לשלוח סנדל שחוברו בו מסמרים, שכן חכמים אסרו לנועלו בשבת וביום טוב בעקבות מעשה שהיה: השלטון גזר גזרה על היהודים, והללו הסתתרו במערה. משסברו ששמעו קול אויב מתקרב, נדחקו והרגו זה את זה במסמרים שבנעליהם - יותר משהרגו בהם האויבים. באותה שעה אמרו שלא ינעל אדם סנדל המסומר.
ואף על פי שהמעשה אירע בשבת, אסרו זאת בשבת וביום טוב בלבד, דווקא משום שאלו זמנים שבהם מתאספים בני אדם יחד, וכך יהיה ברור לכול שיש לזכור מעשה זה.
נעל שאינה מוכנה ללבישה:
נעל שלא נתפרה: אין לשולחה, ואף אם היא מוחזקת כעת יחד ביתדות של עץ - כדברי הגמרא - עדיין אינה ראויה לשימוש.
נעל לבנה שאינה צבועה: רב יהודה אומר שאף אותה אין לשלוח, שכן היא זקוקה עדיין לאומן שישחיר אותה. דרך עשיית הנעליים הייתה מעור שאינו צבוע, ולאחר מכן היו צובעים אותן, וכל עוד אינה צבועה אין היא מוכנה ללבישה. במקומו של רב יהודה נהגו שלא לנעול נעל לבנה עד שהשחירוה, ולפיכך אמר שאין לשולחה ביום טוב.
"זה הכלל":
המשנה חותמת בכלל: "זה הכלל... ביום טוב משלחין אותו" - כל דבר שניתן להפיק ממנו תועלת, מותר לשולחו ביום טוב. הגמרא מבארת שדי בכך שהתועלת קיימת בימות החול, כגון תפילין, שאין מניחים אותם ביום טוב; הואיל וניתן להפיק מהם תועלת בימות החול - מותר לשולחם ביום טוב.