ביצה, פרק א', משנה ז'. משנה זו דנה בשחיקת תבלינים ומלח ביום טוב, ובמידת ההיתר לעשות זאת ובאילו שינויים.
ביסוד הדברים עומד ההבדל שבין תבלינים למלח: תבלינים, לאחר שנשחקו, עלולים להתחיל לאבד את טעמם, ואילו המלח אינו נפגם. מכאן שהאפשרות לשחוק את התבלינים סמוך לזמן הסעודה היא בעלת חשיבות מכרעת לאיכותם, ואילו את המלח היה אפשר לכתוש עוד לפני יום טוב.
שיטת בית שמאי:
"התבלין נידוכין במדוך של עץ" - אף שמותר לכתוש ביום טוב, נדרש שינוי מדרך החול. המדוך (הבוכנה שבה כותשים) חייב להיות של עץ ולא של אבן, שכן האבן הייתה השיטה הרגילה והעץ השיטה הבלתי רגילה. די בשינוי זה בלבד, והמכתש עצמו יכול להיות של אבן.
"והמלח בפך ובעץ הפרור" - במלח, שאינו נפגם כל כך בשחיקה מוקדמת, אין מקילים כל כך, ונדרשים שני שינויים: שימוש בפך של חרס, ושימוש בכף עץ לביצוע הכתישה. יש מפרשים המבינים שהכוונה לאחד מן השניים, אך רוב המפרשים מבינים שלדעת בית שמאי נדרשים שני השינויים כאחד.
שיטת בית הלל:
"התבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן" - בתבלינים אין צורך בכלי מסוג אחר לשם שינוי, שכן התבלין נפגם בשחיקה מוקדמת, ושחיקתו ביום טוב היא צורך אוכל נפש ממש הנדרש להכנת המאכל.
"והמלח במדוך של עץ" - במלח, שאותו היה ראוי להכין עוד קודם יום טוב, יש חשש מסוים, ולפיכך הכותשו ביום טוב נדרש להשתמש במדוך העשוי מעץ.
לסיכום: המשנה מבחינה בין תבלינים למלח על פי מידת ההפסד שבהכנה מוקדמת. לדעת בית שמאי נדרש שינוי אחד בתבלינים (מדוך של עץ) ושני שינויים במלח (פך ועץ הפרור); ולדעת בית הלל התבלינים נידוכים כדרכם במדוך של אבן, ואילו המלח - במדוך של עץ.