מסכת ביצה, פרק א', משנה ו'. משנה זו דנה בשתיים ממתנות הכהונה, ובשאלה האם מותר להוליכן לכהן ביום טוב אם לאו.
שתי המתנות שבהן עוסקת המשנה:
חלה - חתיכת בצק הנלקחת מכל כמות גדולה של עיסה שאדם עושה, וניתנת לכהן.
מתנות - אף שמשמעות המילה כללית, הכוונה כאן לזרוע, ללחיים ולקיבה: שלושה חלקים מן הבהמה שעל השוחט בהמה לתת לכהן. מתנות אלו נאכלות בידי כל כהן ובני משפחתו, ואין צורך לאוכלן בטהרה - אף אדם טמא רשאי לאוכלן. הזרוע היא הרגל הימנית הקדמית, הלחיים הם החלק התחתון של הלסת, והקיבה היא חלק מן הבטן.
שיטת בית שמאי:
"בית שמאי אומרים, אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב" - אין להביא את החלה ואת המתנות לכהן ביום טוב, ואין לתיתן לו באותו יום. וזאת בין שהורמו מערב יום טוב ובין שהורמו ביום טוב עצמו.
מדוע בכלל שייכת הפרשתן ביום טוב? משום שביום טוב, בשונה משבת, מותר ללוש בצק ומותר לשחוט בהמה, ולפיכך שתי מתנות כהונה אלו יכולות להתחייב ולהיות מופרשות ביום טוב עצמו. אף על פי כן קובעים בית שמאי שאין מוליכין אותן לכהן ביום טוב, וטעם הדבר יתבאר מיד. "ובית הלל מתירין".
טענת בית שמאי - "גזירה שווה":
בדרך כלל 'גזירה שווה' היא אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן: לימוד משתי מילים זהות או דומות, היוצר גשר בין שני תחומים נפרדים בתורה, ומתוכו נלמדות הלכות מן האחד לשני. כאן שואלים בית שמאי את הביטוי הזה, אף שאין זו גזירה שווה ממש - שהרי מדובר בעניינים שהם מדרבנן בלבד - אלא בהשוואה בין שני הדינים.
וכך אומרים בית שמאי: "חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן; כשם שאין מוליכין את התרומה - כך אין מוליכין את המתנות".
הטעם שאין מוליכין תרומה לכהן ביום טוב הוא שאין אפשרות להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב: הפעולות היוצרות את החיוב בתרומה כרוכות בלקיחת ערימת התבואה וביישורה, ופעולות אלו אסורות ביום טוב. נמצא שאין אדם בא לידי חיוב תרומה ביום טוב, וממילא היה עליו להפרישה ולתיתה עוד קודם לכן. מכוח השוואה זו קובעים בית שמאי, באופן גורף, שכל מתנות הכהונה אינן מובאות לכהן ביום טוב.
תשובת בית הלל:
בית הלל חולקים ואומרים: "לא" - אין שני הדינים שווים. בתרומה נאמר הדין הזה משום שאין אדם זכאי בהרמתה ביום טוב: אין הוא יכול להגיע כלל למצב שבו יפריש תרומה ביום טוב. מכיוון שהחיוב נוצר כבר מערב יום טוב, היה עליו להפריש את התרומה קודם החג, ולכן אין מתירים לו להוליכה ביום טוב.
אך במתנות - שזכאי בהרמתן - הדין שונה. אדם יכול לבוא לידי חיוב הפרשתן ביום טוב עצמו: מותר לו ללוש עיסה ביום טוב ולהתחייב בחלה, ומותר לו לשחוט בהמה ביום טוב ולהתחייב בזרוע, בלחיים ובקיבה. מאחר שהחיוב מתחדש ביום טוב, שונות מתנות אלו במהותן מן התרומה, ולפיכך מותר לתיתן לכהן ביום טוב.
מסקנת הגמרא:
למעשה, הגמרא מסיקה במשנתנו אחרת: בית שמאי ובית הלל שניהם מודים שמותר להוליך חלה ומתנות לכהן ביום טוב, וכל מחלוקתם היא בתרומה שהופרשה מערב יום טוב - האם מותר להוליכה לכהן ביום טוב. שם, לדעת הגמרא, נקודת המחלוקת.
לסיכום: במשנה זו עסקנו בשתיים ממתנות הכהונה - חלה, וזרוע לחיים וקיבה. בית שמאי אוסרים להוליכן לכהן ביום טוב מכוח ההשוואה לתרומה, ואילו בית הלל מתירים, משום שבמתנות אלו הזכות והחיוב יכולים להתחדש ביום טוב עצמו. הגמרא מעמידה את המחלוקת באופן אחר: הכול מודים שחלה ומתנות מוליכין ביום טוב, והמחלוקת היא בתרומה שהופרשה מבעוד יום.