ביצה, פרק א', משנה ה'. משנה זו מונה כמה מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בענייני יום טוב.
סילוק תריסין ביום טוב:
"בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב" - התריסין הם דלתות שהיו סוגרות ארון או תיבה ששימשו את הסוחרים לשמירת סחורתם. לדעת בית שמאי אין להסיר דלתות אלו ביום טוב.
"ובית הלל מתירין אף להחזיר" - לדעת בית הלל מותר להסירן, ואף להשיבן למקומן ביום טוב.
טעם ההיתר: כיוון שפתיחת התיבה נצרכת לשם השגת אוכל, אילו לא היתה ההחזרה מותרת, היה חשש שהאדם יימנע מלהסיר את הדלתות מלכתחילה, ונמצא שנגרעת שמחת יום טוב והנאתו ממנו. משום כך התירו.
הגמרא מבארת כי המחלוקת אמורה בתרחיש מסוים בלבד, והכול תלוי בסוג הציר שבתריס:
אין ציר כלל: אף בית שמאי מודים שמותר להסיר את התריסין ולהחזירם, ואין בכך חשש.
ציר במקצוע מן הצד: ציר משמעותי וקבוע יותר. בזה אף בית הלל מודים שאין להחזירם, מפני שהדבר נראה כבנייה. ויש המבארים כי הטעם הוא החשש שהדבר יביא את האדם לעשות תיקון קבוע ממש - ליטול מסמר ולתוקעו.
ציר אמצעי: ציר שאינו קבוע לגמרי, אך יש בו חשש מסוים של מראית בנייה. בזה נחלקו: בית שמאי לא התירו, ובית הלל התירו.
טלטול העלי ביום טוב:
המחלוקת הבאה עוסקת בשאלה אם מותר לטלטל ביום טוב כלי כתישה גדול, הוא העלי. "אין נותנין את העלי" - לדעת בית שמאי אין לטלטל את העלי הגדול העשוי עץ, המשמש בדרך כלל לכתישה, אף שכוונתו "לקצב עליו בשר" - לחתוך עליו בשר, שהיא פעולה מותרת, בעוד שהכתישה עשויה שלא להיות מותרת ביום טוב, הכול לפי הדבר הנכתש.
"ובית הלל מתירין" - מותר, שכן הדבר נצרך לשמחת יום טוב ולהנאה ממנו, כדי להכין את הבשר. ואף על פי שזהו כלי שמלאכתו דאורייתא, כלי המיועד לכתישה שאינה מותרת, מותר לטלטלו לצורך גופו, כדי לנצלו לפעולה מותרת - וזהו אחד הקריטריונים הנוהגים אף בשבת.
נתינת העור לפני הדורסן:
"בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור לפני הדרסן" - אין להניח את עורו של בעל חיים שנשחט ביום טוב במקום שבני אדם דורכים עליו. "ולא יגביהנו" - ואף אין להגביהו, שכן הוא מוקצה. "אלא אם כן יש עמו כזית בשר" - אלא אם כן מחובר אליו כזית בשר, העושה אותו טפל לבשר ומתיר בכך את טלטולו.
"ובית הלל מתירין" - מותר לטלטל את העור עצמו, אף בלא בשר המחובר אליו.
תכלית ההנחה במקום הנדרס היתה חלק מתהליך שימור העור, שאלמלא כן היה עלול להתקלקל. בית הלל חששו שאם לא יתירו זאת, יימנעו בני אדם מלשחוט את הבהמות ביום טוב מחשש שתאבד כשירות העור, ונמצא שנמנעת מהם שמחת יום טוב ושחיטת הבשר הנצרך להם. לפיכך התירו אף להניחו לפני הדורסן ביום טוב, אף שיש בכך מעין הכנת העור לצורכי עיבוד.
הוצאה לרשות הרבים ביום טוב:
"בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר התורה לרשות הרבים" - לדעת בית שמאי אין להוציא דבר לרשות הרבים ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש בלבד, כלומר לצורך אכילה ממש.
"ובית הלל מתירין" - שכן לדעתם "מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה שלא לצורך": כיוון שהותרה ההוצאה לצורך אכילה, הותרה אף שלא לצורך אכילה - ובלבד שיש בה צורך חיובי כלשהו, כגון צורך מצווה (לולב או ספר תורה) או דבר שיש בו הנאה (הוצאת קטן לטיול). אך דבר שאין בו צורך כלל, אין היתר לטלטלו.
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבע מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות יום טוב: סילוק התריסין והחזרתם, התלויה בסוג הציר; טלטול העלי לקציבת בשר, שהותר מדין טלטול כלי שמלאכתו דאורייתא לצורך גופו; נתינת העור לפני הדורסן; וההוצאה לרשות הרבים, שהותרה מדין "מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה שלא לצורך". הקו המשותף להיתריהם של בית הלל הוא החשש שמניעת ההיתר תגרע משמחת יום טוב ומן ההנאה ממנו.