אנו לומדים את המשנה השלישית בפרק א' של מסכת ביצה. בימי חז"ל היה מקובל לאכול יונים, כשם שאנו אוכלים עוף בימינו, והיונים הוחזקו בשובך - מבנה מגורים לציפורים, ובו פתח קטן לכניסתן ותאים רבים בתוכו.
סולם השובך ביום טוב:
המשנה פותחת בדיון באדם המבקש להגיע אל השובך באמצעות סולם, ובשאלה באיזה סולם מותר להשתמש ביום טוב. הרי טלטול מותר ביום טוב, אלא שיש כאן חשש: סולם רגיל משמש בדרך כלל לניקוי מרזבים, לתיקון הגג ולמלאכות נוספות שאינן מותרות ביום טוב, והרואה עלול לסבור שהאדם נוטלו לצורך מלאכה אסורה. בחשש זה עוסקת מחלוקת התנאים שלפנינו.
"בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך" - אין לשאת סולם משובך אחד למשנהו, מפני החשש שייראה כמי שעומד להשתמש בו למטרה שאינה מותרת ביום טוב. "אבל מטהו מחלון לחלון" - מותר להטותו מפתח אחד לפתח אחר בתוך אותו שובך עצמו, כדי להגיע אל יונים אחרות.
"ובית הלל מתיר" - בית הלל מתירים להוליך את הסולם משובך לשובך.
הגמרא מבחינה בין סוגי הסולמות: סולם המיועד לעלייה אל הקומה השנייה של הבית, ולא לשימוש בשובך - אף בית הלל מודים שאין מעבירים אותו משובך לשובך ביום טוב, וכדעת בית שמאי. אין המחלוקת אמורה אלא בסולם המיועד לשובך, שבו מחמירים בית שמאי ואוסרים את השימוש בו ביום טוב.
לדעת הרב והרמב"ם, אף בית הלל מודים שברשות הרבים אסור להעביר ממקום למקום אפילו סולם של שובך, מן הטעם עצמו: הבריות יאמרו שהוא עומד לתקן בו את גגו, ואף שהסולם מיועד לשובך - החשש במקומו עומד. אין ההיתר אמור אלא במקום צנוע, שאין הרואים מצויים בו.
ואולם כלל בידינו, שכל דבר שאסרוהו מפני מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים ובצנעה. כאן, מלמד הרמב"ם, יצא הדבר מן הכלל: מפני שמחת ימים טובים, וכדי שיוכל האדם ליהנות מיום טוב ולהשיג את העופות הדרושים לו, התירו בסולם של שובך במקום צנוע שאין רואים אותו. אך בפרהסיה - אף בית הלל יודו שיש כאן בעיה.
נטילת היונים ביום טוב:
מכאן עוברת המשנה לשאלה כיצד ובאילו נסיבות מותר ליטול את היונים ביום טוב, והאם נדרשת הכנה מוקדמת מערב יום טוב:
"בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן ניענע" - אין ליטול יונים ביום טוב לצורך שחיטה, אלא אם כן הזיז אותן ואחז בהן בפועל מערב יום טוב, והחליט שבאלו דווקא הוא חפץ.
"ובית הלל אומרים: עומד ואומר זה וזה אני נוטל" - די בכך שיעמוד מערב יום טוב ויאמר: "את זו ואת זו אני נוטל", ויזהה בדיבור את היונים שבהן הוא חפץ. אין הוא צריך לאחוז בהן פיזית.
הגמרא מבארת כי חששם של בית שמאי, המחייבם באחיזה בפועל, אינו אמור אלא בבריכה הראשונה שבשובך - הזוג הראשון של היונים הנלקח משם; אך באלו הגדלות שם לאחר מכן, אין חשש. שכן הנטייה הרווחת הייתה להשאיר את העופות הראשונים בשובך, מפני התועלת שבדבר, ולפיכך חששו בית שמאי שכשיבוא ליטלם ביום טוב ימלך בדעתו ויאמר: "ברצוני להותירם במקומם".
לפיכך, אם רק זיהה אותן בדיבור מערב יום טוב ולא אחז בהן בפועל, חששו בית שמאי שמא ישנה את דעתו ויחליט שלא לשחטן, ונמצא שהזיזן לחינם - ואין מזיזים אלא לצורך. אך אם אחז בהן והזיזן מערב יום טוב, שוב לא ישנה את דעתו. לעומת זאת בבריכה השנייה, בקבוצה הגדלה שם לאחר מכן, אף בית שמאי מודים שאין חשש שימלך בדעתו, ולפיכך די בזיהוי בדיבור בלבד ואין צורך באחיזה בפועל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות יום טוב: הולכת הסולם משובך לשובך, שנאסרה מפני מראית העין והותרה על ידי בית הלל בסולם המיועד לשובך ובמקום צנוע - היתר חריג שנקבע מפני שמחת יום טוב; ונטילת היונים, שלדעת בית שמאי טעונה נענוע ואחיזה מערב יום טוב, ולדעת בית הלל די בזיהוין בדיבור.