ביצה, פרק א', משנה ב'. המשנה פותחת: "השוחט חיה ועוף ביום טוב" - אדם ששחט ביום טוב חיה שאינה מבויתת, כגון צבי, או עוף. שחיטה ביום טוב מותרת לצורך אכילה, אלא שחיה ועוף, בשונה מבהמה (כגון כבש או פרה), טעונים כיסוי הדם - מצווה המיוחדת לחיה ולעוף בלבד.
הגמרא מבהירה כי אין המשנה עוסקת במי שכבר שחט בפועל, אלא במי שבא לשאול על ההלכה: ברצונו לשחוט חיה ועוף ביום טוב, וכיצד עליו לנהוג?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה" - רשאי הוא לחפור במעדר ולכסות את הדם בעפר שהעלה. הגמרא מסייגת זאת ומעמידה את הדין בדקר נעוץ - מעדר שכבר היה נעוץ באדמה מלפני יום טוב, שהרי חפירה ביום טוב אסורה. כמו כן נדרש שהעפר יהיה תחוח, שאם לא כן יעבור על מלאכת טוחן בפירור הקרקע. נמצא שמדובר במצב מסויים ומוגדר: מעדר נעוץ באדמה רכה, שאותו ניתן להוציא ולכסות בעפרו את הדם.
"ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום" - אין לו לשחוט אלא אם כן הכין לעצמו עפר מלפני יום טוב, כך שהעפר הופרש ויוחד למטרה זו ואינו מוקצה. באופן זה אינו נזקק לשום פעולה, כגון הוצאת מעדר מן האדמה הדומה למלאכת חפירה, שכן העפר מזומן ומוכן לפניו.
"ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה" - בית הלל דיברו במי שבא לשאול מלכתחילה האם ישחוט; אך מי שכבר שחט, מודים בית הלל לבית שמאי שיוציא את הדקר מן האדמה ויכסה בעפרו. וכל זאת בתנאים שהוזכרו: שהמעדר כבר נעוץ בקרקע מלפני יום טוב, ושהעפר תחוח ואינו טעון פירור.
אפר כירה:
האמירה האחרונה שבמשנה אינה חלק ממחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא קביעה נפרדת שהכול מודים בה: אפר הכירה נחשב מוכן ומיועד לצורך כיסוי הדם, ואין צורך להפרישו במיוחד מבעוד יום. זהו דבר המונח ועומד לשימוש זה, ואדם מעלה בדעתו באופן טבעי שאחד השימושים האפשריים באפר הוא כיסוי הדם.
ואולם, אין הדברים אמורים אלא באפר שבא ממה שהוסק לפני יום טוב. אך אפר שבא מעצים או מגחלים שנשרפו ביום טוב עצמו, לא היה בדעתו של האדם מבעוד יום שישמש לכיסוי הדם. עם זאת, אם האפר עדיין חם כל כך עד שניתן לצלות עליו ביצה, הרי שיש לו שימוש המותר ביום טוב ואינו מוקצה - ולפיכך, אף על פי שנשרף ביום טוב, מותר לטלטלו ולכסות בו את הדם, מאחר שיש בו שימוש מותר של צליית ביצה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני כיסוי הדם ביום טוב בשוחט חיה ועוף: בית שמאי מתירים לחפור בדקר ולכסות (בדקר נעוץ ובעפר תחוח), ובית הלל סוברים שלא ישחוט אלא אם כן הכין עפר מבעוד יום - ומודים הם שבדיעבד, אם שחט, יחפור בדקר ויכסה. עוד למדנו את הקביעה המוסכמת שאפר כירה מוכן הוא, ואת החילוק בין אפר שהוסק מערב יום טוב לאפר שנשרף ביום טוב וחומו ראוי לצליית ביצה.