בכורות, פרק ו', משנה ט'. במשנה הקודמת למדנו כי לסת עליונה הבולטת באופן משמעותי אצל פרה, עז או כבש - מבנה המזכיר במידת מה את לסת החזיר וחוטמו הבולט - נחשבת למום. כעת נדון בשאלה: מה דינה של לסת תחתונה הבולטת באופן משמעותי?
הלסת התחתונה:
המשנה מביאה מעשה שהיה בבהמת בכור שלסתה התחתונה בלטה מעבר ללסת העליונה, מעין 'מנשך תחתון'. אין מדובר בשיניים בלבד, אלא בלסת כולה היוצאת החוצה. רבן שמעון בן גמליאל שלח את השאלה מה לעשות בבהמה כזו לסנהדרין, והשיבו החכמים כי הרי זה מום - כלומר מותר לשחוט בהמה זו ולאוכלה מחוץ לבית המקדש.
אוזן כפולה:
בהמה שבצד אחד של ראשה צומחות שתי אוזניים, כשתי מערכות של סחוס - האם נחשב הדבר למום? בכך יש להבחין בין שני מצבים:
סחוס אחד רציף: האוזן הפנימית הנוספת מחוברת בחלקה העליון לאוזן החיצונית, בדמות האות U הפוכה, וכל כולה חתיכת סחוס אחת ארוכה ומשונה - הרי זה מום.
שתי אוזניים נפרדות: אין זו יחידה אחת אלא שתי חתיכות סחוס נפרדות, אחת בתוך השנייה (ויש לזכור כי הסחוס קשה, אך לא כקושי העצם) - אין זה מום.
הברטנורא מציין כי טעמו של דין זה אינו מבואר: אין הוא יודע מדוע בהמה שיש לה שתי אוזניים, אחת בתוך השנייה, כשאינן מחוברות ואינן חתיכת סחוס אחת - אינה נחשבת בעלת מום.
הזנב:
המשנה קובעת כי זנב הגדי "שהוא דומה לשל חזיר, ושאין בה שלוש חוליות" - הרי זה מום. הפשט בדברים נסוב, כך נראה, על אורכו של הזנב. זנב החזיר ארוך במידה ניכרת מזנב העז או הכבש, והוא מסתלסל ומתפתל על עצמו עד שהוא יוצר מעין לולאה.
זנבות העזים: דומים מאוד לזנבות החזירים, אלא שהם קצרים יותר.
זנבות הכבשים: שטוחים ושמנים במידה ניכרת מזנבות החזירים.
לפי זה, שני קצוות של מום לפנינו: אם זנב העז או הכבש ארוך כל כך עד שהוא מתפתל כזנב החזיר - הרי זה בעל מום; ואם הוא קצר מדי, שאין בו אפילו שלוש חוליות (עצמות הזנב), אלא שתיים בלבד - אף זה מום.
הברטנורא מסביר על פי הגמרא כי יש להבחין בין זנבות העזים לזנבות הכבשים:
"דווקא זנב של טלה" - אף שהמשנה נקטה "גדי", מדובר דווקא בכבש קטן, שבו "דבעינן שלוש חוליות" - נדרשות שלוש חוליות זנב.
"אבל זנב של גדי" - בעז ממש: "חוליא אחת בלבד מום". אם יש בו שלוש חוליות או שתיים, כשר; ורק אם אין בו אלא חוליה אחת בודדת, הרי הוא קצר מדי ונחשב למום.
נמצא שיש למשש את הזנב ולעמוד על מספר חוליותיו, כדי להכריע אם בעל מום הוא אם לאו.