בכורות פרק ו', משנה ח'. המשנה ממשיכה לעסוק במומים שברגליים.
"נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר" - אם נשברה עצם ברגלה הקדמית של הבהמה או ברגלה האחורית, אף שאין השבר ניכר לעין בהסתכלות על הבהמה, אך כשהיא מהלכת ניכרת בה צליעה - עצם ההליכה בצורה שאינה רגילה מספיקה כדי להחשיבה בעלת מום.
"מומין אלו מנה אילא ביבנה":
שני מומים אלו - שבירת עצם היד ושבירת עצם הרגל - נמנו על ידי אילא ביבנה, "והודו לו חכמים". חכמים הסכימו עמו וקבעו שאכן אלו מומים, ובהמה הצולעת מחמת רגל שבורה הרי היא בעלת מום. אלא ש"עוד שלושה הוסיף, אמרו לו: לא שמענו את אלו" - על שלושת המומים הנוספים שמנה, השיבו לו חכמים שלא הייתה בידם מסורת.
כלומר, חכמי אותו דור לא קיבלו את המשך רשימתו של אילא, הכוללת שלושה מומים קלים יחסית. אולם בסוף המשנה יתבאר כי לאחר מכן אכן התקבלו, ולהלכה הם נכללים ברשימת המומים.
שלושת המומים שהוסיף אילא:
"את שגלגל עינו עגול כשל אדם" - לדעת הברטנורא הכוונה לארובת העין: ארובת עינה של הפרה, העז או הכבש עגולה כשל אדם. ראוי לציין כי השוואה בין גולגולות ותמונות של עיני בהמות לעין האדם אינה מעלה זהות גמורה, אך זהו הפשט לפי הברטנורא. התוספות מביאים דעה המבוססת על שינוי גרסה ברש"י, ולפיה אין מדובר בגלגל העין או בארובתה אלא באישון העין: אישונן של מעלות הגרה - פרה, עז וכבש - ארוך ודק, כקו אופקי, ואינו עגול כאישון האדם. לפי הסבר זה, אישון עגול כשל אדם, ולא כרצועה ארוכה ודקה כדרכן, נחשב מום.
"ופיו דומה לשל חזיר" - אצל החזיר, מחמת החוטם, בולטת הלסת העליונה מעבר ללסת התחתונה, ונוצר רושם של מעין מנשך יתר. אצל פרה, עז וכבש הלסתות מיושרות זו כנגד זו, ובכבשים ובעיזים הדבר ניכר בבירור. בהמה שנראה בה מנשך יתר משמעותי כשל חזיר - הרי היא בעלת מום.
"ושניטל רוב המדבר של לשונו" - הלשון מורכבת משני חלקים: החלק המחובר למטה, והחלק הקדמי המשוחרר ואינו מחובר. החלק הקדמי הוא הזז ומייצר את הצלילים בדיבורו של האדם, ולפיכך נקרא "המדבר". אף שאין הבהמה מדברת, אם ניטל רוב החלק הקדמי של לשונה - זהו מום. אמנם פיה סגור על פי רוב והדבר אינו בולט, אך כשהיא פותחת את פיה הדבר ניכר, כדרך שנתבאר לעניין השיניים.
הכרעת בית הדין שלאחריהם:
אף שבית הדין שביבנה לא היה בידו מסורת בשלושת המומים הללו, מסיימת המשנה: "ובית דין של אחריהם אמרו: הרי אלו מומין". בית דין מאוחר יותר אישר את דברי אילא וקבע כי גם מומים קלים אלו - לשון שניטל רובה, בהמה שלסתה העליונה בולטת, ועין עגולה כשל אדם ולא כדרך הבהמות - הרי הם מומים גמורים, המתירים לשחוט את הפרה, העז או הכבש מחוץ לבית המקדש, ואם בכור הוא - להיאכל שם.