בבא קמא, פרק ג', משנה י'. משנה זו מעמתת בין מקרים שבהם בהמתו של אדם מזיקה בתורת קרן, לבין מקרים שבהם האדם עצמו מזיק במישרין כאדם המזיק, ועומדת על מספר הבדלים בכללי ההלכה החלים על שני סוגי היזק אלו.
פותחת המשנה בכלל: "יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו" - ישנם מצבים שעל אותו מעשה עצמו, אם שורו עשאו יתחייב בתשלומים, ואילו אם עשאו בעצמו יהיה פטור. וכן להיפך: "פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו" - אם בהמתו הזיקה בתורת קרן יהיה פטור, ואילו אם הזיק בעצמו יתחייב בסוגי תשלומים מסוימים.
פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו:
"שורו שבייש - פטור" - אם בהמתו של אדם ביישה את חברו, למשל שבשעת נגיחתה הפשיטה ממנו את בגדו, הדין פטור. אין חיוב תשלומי בושת כאשר בהמתו של אדם מביישת בדרך של נזק כקרן, שכן חיוב זה אינו שייך בבהמה, ואין משלמים אלא נזק - ירידת הערך שנגרמה מחמת מעשה הבהמה.
"והוא שבייש - חייב" - אם האדם עצמו ביישׁ את חברו, כגון שסטר לו, נכללת הבושת בחשבון תשלומיו. חמישה סעיפי תשלום ישנם בחובל בחברו, ואחד מהם הוא בושת - הסבל הרגשי שנגרם לניזק, ועל המזיק לפצותו עליו.
ראוי לדייק מדוע נקטה המשנה דווקא בבושת, ולא בצער, בריפוי ובשבת - הכאב הגופני, ההוצאות הרפואיות והבטלה ממלאכה - שאף הם חלים באדם המזיק בלבד ולא בשור המזיק בקרן. הטעם הוא ללמדנו שבושת נדרשת בה מידה של כוונה: אין אדם מתחייב בבושת אלא אם התכוון להזיק. הדוגמה שהוזכרה לעיל: אדם ישן שהתהפך ופגע בחברו - חייב על הנזק, אך פטור מן הבושת, מפני שלא הייתה לו כל כוונה להזיק.
דיוק בדברי הברטנורא:
הברטנורא, המצטט למעשה את דברי הרמב"ם, כותב: "אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכוונה" - כלומר, אין האדם מתחייב בתשלומי בושת אלא אם התכוון לבייש. והרי הגמרא אומרת במפורש שאין הדבר כן, אלא די בכך שהתכוון להזיק - אף אם לא התכוון לבייש - כדי להתחייב בבושת. נמצאת קושיא על הרמב"ם, מדוע פסק שלא כגמרא, וקושיא כפולה על הברטנורא, מדוע הביא זאת. עוד נשוב ליישב זאת.
סימא את עין עבדו:
ממשיכה המשנה: "שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו - פטור" - אם בהמתו של אדם סימאה את עין עבדו הכנעני או הפילה את שינו, אין חובה לשחרר את העבד. שהרי הפסוק אומר: "וכי יכה איש את עין עבדו... לחפשי ישלחנו תחת עינו" - "איש" דווקא, ולא בהמה. לפיכך, אם הזיקה בהמתו לעבדו, נשאר העבד במקומו. אך אם האדם עצמו סימא את עין עבדו או הפיל את שינו, וכן אם קטע את אצבעו או את חוטמו וכיוצא בזה, חייב לשלחו לחופשי. זו דוגמה נוספת להבדל שבין נזק שגרמה בהמתו לנזק שגרם הוא עצמו.
חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו:
לכאורה הדבר תמוה, שהרי אחריותו של אדם על מעשי עצמו גדולה בהרבה מאחריותו על מעשי בהמתו. אלא שחלק זה של המשנה מציג את הכלל 'קים ליה בדרבה מיניה', שמשמעו כי מחילים על האדם את החמור שבשניים.
הכלל נאמר כאשר עומדים לדיון שני עניינים כאחד: האחד עבירה שבדיני נפשות, שעונשה בהתקיים התנאים הוא מיתה, והשני תביעה ממונית. במקרה כזה אין בית הדין דן כלל בחלק הממוני, אלא ניגש ישירות לדיני הנפשות. הדוגמה הקלאסית: הזורק חץ בחברו והרגו, והחץ עבר דרך בגדו. שני עניינים לפנינו - הריגת הנפש והקרע שבבגד - וההלכה קובעת שאין דנים כלל בבגד, אלא בדיני הנפשות בלבד.
חשוב להדגיש: אין הדבר תלוי בכך שהמזיק אכן ייצא להורג בפועל. די בכך שהמעשה הוא מסוג המעשים הנידונים בדיני נפשות, וששני העניינים אירעו בבת אחת, כדי שלא ידון בית הדין בחלק הממוני.
שתי הדוגמאות שבמשנה:
"שורו שחבל באביו ובאמו - חייב" - חבלה משמעה הוצאת דם, בין מתחת לעור בדרך חבורה ובין למעלה מן העור. אם בהמתו חבלה בהוריו, רשאים הם לתבוע אותו והוא חייב לשלם כדין. "והוא שחבל באביו ובאמו - פטור" - אך אם חבל בהוריו בעצמו, למשל שהיכה את אביו, רחמנא ליצלן, הרי זה מעשה שהתורה קבעה עליו עונש מיתה. וכיוון שעומדים כאן זה בצד זה חיוב מיתה אפשרי וחיוב ממון על הנזק, אין בית הדין דן בנזק כלל, והוא פטור מן התשלום. ואף אם בפועל לא ניתן להעמידו לדין, מחמת שאין עדים או שיש עד אחד בלבד - עדיין הדין פטור, ושמים ייפרעו ממנו במקום אחר.
"שורו שהדליק את הגדיש בשבת - חייב" - אם בהמתו הדליקה את גדישו של חברו בשבת, הרי זה נזק קרן קלאסי. אין זה דומה לתולדה של רגל שראינו לעיל, בכלב שנטל את החררה וגרר גחלים, שכן זו דרכו של כלב באכילתו; ואילו כאן, אין דרכן של פרות בכך, ומעשה משונה הוא, ולפיכך נזק קרן. ומכל מקום יש אחריות על נזק קרן אף כשהבהמה גרמה להתפשטות אש. "והוא שהדליק את הגדיש בשבת - פטור" - אך אם הבעלים עצמו הדליק את גדיש חברו בשבת, כיוון שהבערה היא אחת מל"ט המלאכות וחילול שבת שעשוי לגרור עונש מיתה, פטור הוא מכל תשלום ממוני לחברו.
וטעם הדבר, כלשון המשנה: "מפני שהוא מתחייב בנפשו" - בשני המקרים הללו, הכאת הורה והבערת אש בשבת, גורר המעשה עונש חמור בהרבה, שהוא אפשרות של חיוב מיתה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני כיוונים של הבדל בין מעשה שורו למעשה עצמו. מצד אחד - בושת וסימוי עין עבדו, שבהם פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו, ובבושת נדרשת אף כוונה להזיק. מצד שני - החובל בהוריו והמדליק גדיש בשבת, שבהם חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, מכוח הכלל 'קים ליה בדרבה מיניה', שאין דנים בחיוב הממוני מקום שיש חיוב נפשות. כן עמדנו על הקושיא בדברי הרמב"ם והברטנורא בעניין הכוונה בבושת.