אנו מגיעים אל המשנה האחרונה שבפרק ג' של מסכת בבא קמא - משנה י"א. משנה זו עוסקת בתרחישים שונים של ספק: כיצד יפסקו בית דין כאשר אין בידינו ידיעה ברורה מה בדיוק אירע, ולפנינו סוגיה של נזקי קרן.
שור שהיה רודף אחר שור:
לשון המשנה: "שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק - זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי, אלא בסלע לקה". לפנינו שני שוורים: שור א' רודף אחר שור ב' במרחק מקום, ואין עדים הרואים את המתרחש. לאחר מכן מתגלה ששור ב' ניזוק. אף שקיים חשד ששור א' הוא שגרם לנזק, אין בכך ודאות. בעליו של שור ב' טוען שהשור של חברו הזיק לו, ואילו בעליו של שור א' משיב שאין הדבר הכרחי, ושמא בסלע לקה השור ונחבל מאליו.
"המוציא מחברו עליו הראיה":
זהו הכלל שילווה אותנו בחלק גדול מדיני נזיקין. המבקש להוציא ממון מחברו - במקרה שלפנינו, ב' הטוען שא' חייב לו - עליו מוטל נטל ההוכחה. עליו להביא ראיה בבית דין, ומן הסתם בעדים, שאכן שורו של א' הוא שגרם לנזק. בהיעדר ראיה אין שום דרך לחייב את א' בתשלום.
דין זה נוהג אף כאשר ב' טוען טענת ברי - כלומר שהוא בטוח בדבר וראה זאת במו עיניו - ואילו א' טוען טענת שמא בלבד, שאינו יודע ואינו משוכנע. גם בתרחיש זה אין ביכולתו של ב' לחייב את א' בתשלום כלשהו.
שבועה מדאורייתא ומדרבנן:
מדאורייתא היה הדיון מסתיים בנקודה זו, שכן שלוש דרכים בלבד יש לחייב אדם שבועה שאינו חייב ממון לחברו:
מודה במקצת - הודאה חלקית בטענת התובע.
עד אחד - כאשר מעיד עד יחיד, ולא שניים.
שבועת השומרים - בנידון של הלכות שמירה.
אולם קיים דין מדרבנן הנקרא שבועת היסת: כאשר ב' טוען בוודאות שא' חייב לו ממון, וא' מכחיש זאת, יכול ב' לחייב את א' להישבע שאינו חייב לו. בדרך זו ניתן להביא את העניין לידי הכרעה.
שניים שהיו רודפים אחר אחד:
"היו שנים רודפים אחר אחד" - שני שוורים רודפים אחר שור שלישי, ולאחר מכן נמצא השור השלישי פצוע. בעליו של השור הניזוק תובע את שני הבעלים, אך בעליו של השור הראשון דוחה אותו אל בעליו של השני, ובעליו של השני משיב שמא דווקא שורו של הראשון הזיק. אין נפקא מינה אם כל אחד מהם טוען בוודאות או בלשון שמא; הנקודה היא שכל אחד מהם מסלק מעליו את האחריות. לפיכך שניהם פטורים, שהרי בעל הבהמה הניזוקת אינו זוכה בתשלום אלא אם כן יביא ראיה בבית דין שהממון מגיע לו.
אם היו שניהם של איש אחד:
כאשר שתי הבהמות הרודפות שייכות לבעלים אחד, ואנו יודעים בבירור שאחת מהן הזיקה - אומרת המשנה ששתיהן חייבות. הדבר טעון ביאור: מדובר כאן בנזקי קרן בשור תם, המשלם חצי נזק מגופו, כלומר החיוב מוגבל לבהמה עצמה שהזיקה. מאחר שאין ידוע איזו מן הבהמות הזיקה, שתיהן משועבדות לתשלום, אך למעשה נתונה ההכרעה בידי המזיק, והוא ישלם מן הפחותה שבשתיהן. יתרה מזו: אם הפחותה שבשתיהן מתה או אבדה, יטען המזיק שחיובו מוגבל לאותה בהמה שאיננה עוד, והניזק לא יזכה בתשלום.
אחד גדול ואחד קטן:
לבעלים המזיק שתי פרות, ואחת מהן הזיקה. אין ידוע איזו מהן, אך ידוע ששוויין שונה. האינטרס של הניזק הוא לתבוע מן הפרה היקרה, שכן יכולתו לגבות מוגבלת לשווי הבהמה שהזיקה. וכלשון המשנה: "הניזק אומר: גדול הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק" - הניזק טוען שהפרה היקרה גרמה לנזק, והמזיק משיב שאין הדבר כן, אלא הקטנה שבשתיהן הזיקה, ולפיכך לא ישלם מן הגדולה.
אחד תם ואחד מועד:
באותו אופן, למזיק שתי בהמות: האחת מועד, המשלמת נזק שלם ללא הגבלה, והשנייה תם, המשלמת חצי נזק מגופה בלבד. "הניזק אומר: מועד הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם הזיק" - הניזק טוען שהמועד הוא שהזיק, והמזיק כופר וטוען שהתם הזיק. ההכרעה: "המוציא מחברו עליו הראיה", והניזק לא יזכה בתשלום מעבר למה שיוכל להוכיח.
נבהיר נקודה זו, והיא תחול גם על המקרה הבא:
אם הניזק טוען שאחת מבהמות המזיק הזיקה לו, ואף שאינו יודע איזו מהן, הוא תובע לכל הפחות את שווי הפחותה שבהן - הרי שבתם יזכה בתשלום, בהנחה שהמזיק מודה שאחת מבהמותיו הזיקה, והתשלום ייגבה לפי הפחותה שבשתיהן.
אולם כאשר הניזק טוען בוודאות שהבהמה היקרה היא שהזיקה, והמזיק מכחיש וטוען שדווקא הפחותה הזיקה, לפנינו הכחשה גמורה. הגמרא מדמה זאת ל'טענו חיטים והודה לו בשעורים': כאשר התובע טוען חיטים והנתבע משיב שאינו חייב אלא שעורים, הרי זו הכחשה מוחלטת של הטענה, והנתבע פטור. כך גם כאן: הניזק תובע מן הבהמה הגדולה, והמזיק כופר לחלוטין וטוען שאין כאן אלא הבהמה הקטנה. מדאורייתא הדבר כהכחשה גמורה, ו"המוציא מחברו עליו הראיה" - בלא ראיה לא ישולם דבר. מדרבנן, מאחר שזו הכחשה גמורה, נוהג דין שבועת היסת: המכחיש חייב להישבע שאינו חייב את הממון, ובכך מתברר העניין. משנשבע שאינו חייב מן הפרה הגדולה, אינו משלם כלום.
שני ניזוקין ושני מזיקין:
המקרה האחרון הוא וריאציה על הקודמים: שתי פרות שהזיקו שתי פרות. לניזק שתי פרות שאחת יקרה מחברתה, ולמזיק שתי פרות ששוויין שונה, ופרות המזיק תקפו את פרות הניזק. האינטרס של הניזק הוא שהפרה היקרה של המזיק תזיק דווקא לפרתו היקרה, מחמת מגבלת האחריות שבתם המשלם מגופו. המזיק, לעומתו, טוען שהמציאות היתה לטובתו: פרתו הפחותה הזיקה את הפרה היקרה, ולהפך. באלו יחולו אותם עקרונות עצמם.
ולשון המשנה: "היו הניזוקין שנים, אחד גדול ואחד קטן, והמזיקין שנים, אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר: גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן". הניזק טוען שהפרה היקרה הזיקה את היקרה שלו, והפחותה את הפחותה; ואילו המזיק דוחה וטוען שפרתו הפחותה הזיקה את היקרה שבפרות הניזק, ופרתו היקרה הזיקה את הפחותה.
חשבון המספרים:
נניח שלכל אחד מן הצדדים שתי פרות: האחת שווה אלף והשנייה שווה מאה. שתי פרות המזיק המיתו את שתי פרות הניזק, ואין בנבלות שווי כלל. סך הפסדו של הניזק אלף ומאה, וחצי נזק הוא חמש מאות וחמישים.
אם הגדולה הזיקה את הגדולה: על הפרה שהיתה שווה אלף מגיע חצי נזק - חמש מאות, וניתן לגבותם במלואם, שכן הפרה המזיקה שווה אלף. ועל הפרה שהיתה שווה מאה מגיע חצי נזק - חמישים, הנגבים מן הפרה הפחותה. סך הכול חמש מאות וחמישים.
אם הפחותה הזיקה את הגדולה: הנזק אלף וחצי הנזק חמש מאות, אך חיוב המזיק מוגבל לשווי פרתו שהזיקה, ואינו אלא מאה. הרי שאף שמן הדין היה זכאי לחמש מאות, אינו גובה אלא מאה. ועל מיתת פרתו הקטנה יגבה חמישים. נמצא שתחת חמש מאות וחמישים אינו מקבל אלא מאה וחמישים - ומשום כך אין זה מן האינטרס שלו.
וריאציית תם ומועד:
ובאותו אופן, כאשר במקום שתי פרות ששוויין שונה אחת מהן תם ואחת מועד: התם משלם חצי נזק ומוגבל לשווי הבהמה, והמועד משלם נזק שלם ללא הגבלה. הניזק, שאיבד שתי פרות, טוען שהמועד הזיק את פרתו היקרה והתם את הזולה, ואילו המזיק דוחה וטוען להפך: התם הזיק את היקרה והמועד את הזולה. גם כאן אין לחייב את המזיק בתשלום בלא הוכחה, ומדאורייתא זהו מבוי סתום עבור הניזק, אף אם טענתו טענת ברי. אך כאמור, בטענת ברי יכול הניזק לכל הפחות לחייב את המזיק בשבועת היסת מדרבנן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד מכריעים בית דין במצבי ספק בנזקי קרן. הכלל היסודי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", ואף טענת ברי כנגד טענת שמא אינה מספקת לחיוב ממון. עמדנו על שור הרודף אחר שור, על שניים הרודפים אחר אחד ששניהם פטורים, ועל שתי בהמות של בעלים אחד ששתיהן משועבדות אך הגבייה נעשית מן הפחותה. כן עמדנו על מחלוקות בין ניזק למזיק בגדול וקטן, בתם ומועד, ובשני ניזוקין ושני מזיקין - שבכולן הגבייה מוגבלת למה שהניזק מסוגל להוכיח. לבסוף ראינו שהכחשה גמורה נדונה כ'טענו חיטים והודה לו בשעורים', ומדרבנן ניתן לחייב את הכופר בשבועת היסת.
בכך נחתם פרק ג' של מסכת בבא קמא.