בבא קמא, פרק ג', משנה ט'. נושאה של משנה זו הוא שור תם ואופן תשלומו, ושני דינים חלים בו:
חצי נזק - בעליו של התם משלם מחצית מן הנזק.
מגופו - סך התשלום מוגבל לשוויה של הבהמה שגרמה לנזק הקרן. לפיכך, לכל היותר ייאלץ המזיק למסור או למכור את בהמתו כדי לבצע את התשלום.
למשנה שני חלקים. החלק הראשון עומד בפני עצמו, יש עליו סוגיית גמרא נפרדת, והוא בונה על יסודות אלו.
החלק הראשון של המשנה:
המשנה פותחת בדין בסיסי: "שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים". לפנינו מקרה ייחודי של שתי בהמות נוגחות: בהמה א' של מר א' (המזיק) ובהמה ב' של מר ב' (הניזק). שורו של המזיק שווה מנה, שהוא מאה זוז, והוא נגח את שורו של מר ב' השווה מאתיים זוז (מאתיים כאן הוא מספר, ולא שם מטבע). "ואין הנבלה יפה כלום" - נתעלם מערך הנבלה של בהמה ב', כאילו אין היא שווה מאום, כגון שנפלה מן הצוק אל התהום.
הדין הוא "נוטל את השור" - שורו של הניזק היה שווה מאתיים ועתה אינו שווה כלום, ונזקו הוא מאתיים; מחצית הנזק היא מאה. ובאופן נוח, בהמתו של מר א' שווה מאה בדיוק, ולפיכך מר ב' לוקח את שורו של מר א', ובהמה א' עוברת לבעלותו.
משמע ממשנה זו, וזו אכן כוונתה, שהניזק לוקח את הבהמה עצמה ממש ויש לו זכות לתבוע אותה - בשונה מן ההסבר שהוצע עד כה, שרשאי המזיק לשלם מאה זוז במזומן, או למכור את בהמתו או למסור אותה, כרצונו. משנתנו הולכת אפוא כשיטת רבי עקיבא. ובכללות נחלקו בזה שני תנאים:
רבי עקיבא - 'יוחלט השור': השור שנגח הופך לרכושו של הניזק. וכאשר אין המקרה מדויק, ששוויו של התם הנוגח אינו בדיוק מחצית מן הנזק שנגרם לניזק, נעשים השניים שותפים בבהמה שנתפסה - אלא שהבעלות והשליטה בידי הניזק, ולצדו שותף משני, המזיק, שיש לפצותו אם תימכר הבהמה.
רבי ישמעאל - 'יושם השור': אין הבהמה הופכת לרכושו המוחלט של הניזק, אלא יש להעריך את שוויה של הבהמה המזיקה, וגבול אחריותו של המזיק הוא שוויה הכולל של בהמתו. במילים אחרות: אין כאן תפיסה או העברת בעלות אוטומטית מן המזיק לניזק, אלא הגבלת האחריות הממונית לשווי הבהמה.
ההלכה היא כרבי עקיבא, אך נניח את עניין ההלכה בצד לעת עתה. לפרטי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל - אם עוברת בעלות משותפת או שמא רק אחריות ממונית - נחזור לקמן בפרק ד' משנה א', בעוד משניות מספר, ושם נרחיב. מכאן נפנה אל הנושא השני שבמשנתנו.
מקורם של שני הדינים:
כאן נדון במקורם של שני הדינים: המקור לכך שהתשלום הוא חצי נזק, והמקור לכך שהוא מגופו, כלומר שהאחריות מוגבלת עד לשווי בהמת המזיק. דברים אלו אינם מפורשים בלשון המשנה, ולפיכך דרך הלימוד תהיה כך: תחילה נלמד את הפסוק; לאחר מכן נראה כיצד דורשים אותו שני התנאים החולקים במשנתנו, רבי מאיר ורבי יהודה; ולבסוף נשוב אל לשון המשנה ונראה כיצד היא מכוונת לכל האמור.
הפסוק נמצא בשמות, פרשת משפטים, פרק כ"א פסוק ל"ה:
"וכי יגוף שור איש את שור רעהו" - אם יקרה ששורו של אדם ידחוף את שור חברו. 'יגוף' - לדחוף, לנגוח, לבעוט או לפצוע.
"ומת" - ובהמתו של מר ב' מתה.
"ומכרו את השור החי" - מוכרים את השור החי, שורו של מר א'.
"וחצו את כספו" - מחלקים את הכנסות המכירה שווה בשווה.
"וגם את המת יחצון" - וגם את המת, כלומר את הנבלה, הם מחלקים.
בפסוק זה רואים חז"ל את שני הדינים - חצי נזק ומגופו. וכיצד? הפסוק היה יכול לנקוט לשון פשוטה: תם שהזיק - בעליו משלם מחצית הנזק. מדוע נכנס אל התהליך המסורבל של מכירת הבהמה המזיקה, מכירת הנבלה וחלוקת הכספים?
ראשית יש לציין שהחשבון מסתדר היטב בקריאת הפסוק כפשוטו, אך בתנאי אחד הכרחי: ששוויין של שתי הבהמות, בהמת המזיק ובהמת הניזק, שווה מלכתחילה. (אין הכרח שיהיו אלו פרות דווקא; 'שור' משמעו שור או פר, ויכול המקרה להיות אף סוס שתקף כבשה, ואין נפקא מינה.)
נעבור על החשבון:
בהמה א' ובהמה ב' שוות מאתיים כל אחת. בהמה א' תוקפת את בהמה ב', ובהמה ב' מתה - ומעתה דרכה אל מפעל הדבק, אל עיבוד העורות או אל הכלבים - והנבלה שווה חמישים. במאזנו של מר ב' היה נכס בשווי מאתיים, ועתה עומדת ברשותו נבלה בשווי חמישים; הפסדו הוא אפוא מאתיים פחות חמישים, מאה וחמישים. וכמה חייב מר א' לשלם לו? מחצית ממאה וחמישים - חצי נזק - שבעים וחמש.
וכיצד מסתדרים המספרים בלשון הפסוק? לאחר הנזק, במאזנו של מר א' עומד שור בשווי מאתיים זוז, ובמאזנו של מר ב' נבלה בשווי חמישים זוז. מוכרים את השור במאתיים, ומחציתם - מאה - עוברת למר ב', ומאה נשארות בידי מר א'. לכאורה העביר מר א' מאה, ואילו חייב היה שבעים וחמש בלבד; אלא שכאשר מוכר מר ב' את נבלתו בחמישים והם מתחלקים בה, חוזרים עשרים וחמש אל מר א' כמעין החזר. נמצא שקיבל מר ב' מאה והשיב עשרים וחמש, ונשארו בידו נטו שבעים וחמש - הם חצי הנזק מתוך מאה וחמישים שספג. המספרים מסתדרים אפוא להפליא.
אך כל זה רק אם נקודת הפתיחה היא ששתי הבהמות שוות אותו סכום. אם אינן שוות זו לזו - שום דבר אינו מסתדר. ומעתה יש לתהות מדוע בחר הפסוק במקרה הייחודי הזה, שהרי בחיי המעשה מי אמר שבהמת המזיק ובהמת הניזק שוות זו לזו?
לפי זה יש בפסוק שני חלקים. החלק הראשון - "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" - מורה על מימוש הבהמה הראשונה וחלוקת דמיה. כאן רואים חז"ל שהפסוק טרח לבחור במקרה המיוחד ולחייב את מכירת הבהמה, כדי ללמד את הדין של מגופו: מקור הכספים שגובה הניזק מן המזיק הוא מימוש הבהמה עצמה. ואף שנאמר "וחצו את כספו", אין זו בהכרח חלוקה של מחצה על מחצה: כמו במקרה הראשון שבמשנה, שבו שווי הבהמה החיה מאה והנזק מאתיים, כל שוויה של הבהמה עובר מן המזיק אל הניזק.
ומניין שמדובר בחצי נזק? שמא כוונת הפסוק לקנס, שמחצית שוויה של הבהמה החיה עוברת אל הניזק, בין לזכותו ובין לחובתו?
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר לומד את החלק השני של הפסוק - "וגם את המת יחצון" - כפשוטו: אין לדבר זה כל קשר לנבלה. ההפסד שנגרם למר ב' בכך שבהמתו נפצעה או מתה, אותו הם מחלקים; כאילו חוצים הם את המיתה עצמה, את הפסד המוות - היינו חצי נזק. הניזק סופג מחצית ההפסד, והמזיק משלם מחצית ההפסד. נמצא שהחלק השני של הפסוק, לדעת רבי מאיר, אינו עוסק בנבלות כלל, אלא מלמד את הדין הבסיסי של חצי נזק.
מכאן שהחלק הראשון של הפסוק, לדעת רבי מאיר, מלמד את הדין של מגופו, שכספי התשלום באים ממכירת הבהמה; והחלק השני מלמד שאין נותנים באופן שרירותי מחצית מדמי המכירה, אלא חצי נזק מדויק, ובלבד שיהיה מוגבל למגופו. אפשר לכפות על ראובן למכור את בהמתו ולתת לשמעון את כל שוויה, אך לא למעלה מזה. אלו הם יסודותיהם של שני הדינים.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מסכים לשני היסודות מעיקרם: החלק הראשון של הפסוק מלמד את הדין של מגופו - ומשום כך מוכרים את הבהמה - והחלק השני, "וגם את המת יחצון", מלמד את הדין של חצי נזק המוגבל למחצה. אלא שלדעתו החלק השני מדבר במקרה שיש בו נבלה שיש למכרה ולחצותה, והמילה "וגם" רומזת לכך: מילה מיותרת היא, הבאה ללמד על חישוב נפרד - שיש להתחשב בשווי הנבלה.
מובן מאליו ששווי הנבלה נחוץ לחישוב הנזק עצמו: בהמה ב' הייתה שווה מאתיים לפני הנגיחה, ועתה היא נבלה בשווי חמישים, ונזקו של הניזק הוא מאתיים פחות חמישים, מאה וחמישים. חידושו של רבי יהודה נוגע לשאלה אחרת: מה הדין אם עד בואם לבית הדין השביחה הנבלה ועלה שוויה? בשעת הנגיחה היה ההפסד מאה וחמישים זוז, אך עד שהגיעו לבית הדין גדל הביקוש לעורות, ופתאום שווה הנבלה שישים במקום חמישים.
האם עשרת הזוזים הנוספים שייכים כולם לניזק, כטענתו "הנבלה שלי היא, ובידי היא נשארת" - וזו שיטת רבי מאיר; או שהם חולקים בהם, כטענת המזיק: "הפסדך האמיתי בשעה שאנו עומדים בבית הדין אינו מאתיים פחות חמישים, מאה וחמישים, אלא מאתיים פחות שישים, מאה וארבעים. הפסדת פחות, ולפיכך עלי לתת לך שבעים ולא שבעים וחמש" - וזו שיטת רבי יהודה.
לדעת רבי יהודה, החלק השני של הפסוק עוסק אכן בשווי הנבלה ובהתחשבות בו: אם עלה שוויה לאחר המאבק שבין הבהמות ולפני פסיקת בית הדין, יפסוק בית הדין לחלוק את ההשבחה גם עם המזיק, וזו כוונת הפסוק "וגם את המת יחצון" - שיש להתחשב בנבלה עצמה. רבי מאיר חולק וסובר שכל החלק השני בא לדרשת חצי נזק בלבד, ולפיכך אין נפקא מינה מה אירע לשווי הנבלה: היא עוברת אל הניזק בכל מצב.
ומודה רבי יהודה שאם ירד שווי הנבלה לאחר שעת הנזק, ההפסד כולו נופל על הניזק, שהרי הנבלה שלו והטיפול בשאריות באחריותו, ורשאי הוא לעשות בה כרצונו; עליו לפעול בהקדם, ואם ירד השווי - אשמתו היא. אך אם עלה השווי, הרי זה רווחו של המזיק, שיוצא כאן וידו על העליונה.
ההלכה היא כרבי יהודה: הכול מודים שיש כאן חצי נזק ומגופו, אלא שאם הייתה השבחה בשווי הנבלה לאחר המקרה, גם היא מתחלקת בין המזיק והניזק - עד כדי כך שייתכן שלא ישלם המזיק מאום. אם באופן תיאורטי עלה שווי הנבלה מחמישים בחזרה למאתיים, יאמר המזיק: "אכן בהמתי נגחה את בהמתך, אך בשורה התחתונה מכרת את הנבלה במאתיים, ולא גרמתי לך הפסד כלל" - ואינו משלם דבר. ואם באופן תיאורטי עלה השווי למעלה ממאתיים, אין אומרים שיקבל המזיק כסף בחזרה, שזה מגוחך; אך עד למצב שבו אינו משלם כלל, זה הדין כרבי יהודה.
ועתה נשוב אל לשון המשנה:
"שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים" - מקרה היפותטי שבו בהמה א' נגחה את בהמה ב', ומתחילה שוות שתיהן מאתיים. "ואין הנבלה יפה כלום" - נאמר שאין הנבלה שווה כלום, שכן אין לנו עניין בשווייה.
"אמר רבי מאיר: על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו" - על מקרה זה, שבו שתי הבהמות שוות סכומים זהים לפני התקרית, דיבר הפסוק, ורק בו: כאשר מוכרים את בהמת המזיק החיה ומחלקים את הכסף, החשבון מסתדר להפליא. אילו לא היו שוות, לא היה החשבון מסתדר כל כך; ואף למדנו מן החלק השני של הפסוק שמדובר בחצי נזק דווקא. לדעת רבי מאיר, אין אפוא לחלק השני של הפסוק כל קשר לנבלות כשלעצמן, אלא לחלוקת ההפסד - חצי נזק.
"אמר רבי יהודה: וכן הלכה" - מסכים רבי יהודה שמצד פסק הדין הצדק עמו: מחלקים את הכסף ומשלמים חצי נזק מגופו. "קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו, ולא קיימת וגם את המת יחצון" - את החלק הראשון של הפסוק ביארת: מוכרים את הבהמה החיה ומחלקים את הכסף, וזה מגופו וזה חצי נזק. אך את החלק השני לא קיימת: הפסוק מדבר בחלוקת נבלה, ולדעתך אין נפקא מינה כמה היא שווה. רבי יהודה סובר שיש בכך נפקא מינה, שכן אם תשביח הנבלה - יחלקו גם בה.
"ואיזה" - ומהו המקרה הפשוט של הפסוק? "זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ונבילה יפה חמשים זוז" - שתי בהמות ששוות סכומים זהים, מאתיים ומאתיים, ולאחר שנגחה א' את ב' מתה בהמה ב', והנבלה עדיין שווה חמישים. "שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת" - המזיק מקבל את מחצית שווי הבהמה החיה ואת מחצית שווי המתה, הנבלה, וכן הניזק, והמספרים מסתדרים להפליא - אך רק משום ששתי הבהמות היו שוות זו לזו מתחילה.
ועיקר החידוש לדעת רבי יהודה: אם תשביח הנבלה ותהיה שווה יותר, יתחלקו בהשבחה, והדבר לזכותו של המזיק. וכאמור, ההלכה כרבי יהודה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני דיני שור תם - חצי נזק ומגופו. בחלקה הראשון עמדנו על הדין "שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים", שממנו למדנו כשיטת רבי עקיבא ש'יוחלט השור', לעומת רבי ישמעאל הסובר 'יושם השור'. בחלקה השני עמדנו על מקורם של שני הדינים בפסוק "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון": לדעת רבי מאיר החלק השני מלמד חצי נזק בלבד ואין לו קשר לנבלה, ולדעת רבי יהודה הוא מלמד גם להתחשב בשווי הנבלה, ולפיכך השבחתה מתחלקת בין המזיק והניזק - וכן הלכה.