בבא קמא פרק ג' משנה ח'. מכאן ואילך אנו עוברים לסוג הנזק הנקרא 'קרן' - בהמה הפועלת בצורה שאינה רגילה, מתוך כוונה להזיק. שני כללי יסוד בו: האחריות היא לשלם חצי נזק בלבד, והחיוב מוגבל לשוויה של הבהמה שגרמה לנזק.
"שני שוורים תמים שחבלו זה בזה":
שני שכנים שבהמותיהם - שוורים, פרות או סוסים - החלו לריב והזיקו זו את זו. במקרה כזה "משלם במותר חצי נזק": בודקים מי גרם נזק גדול יותר ומקזזים. אם בהמה אחת הזיקה בשיעור 100 והשנייה בשיעור 60, ההפרש הוא 40, ובעל הבהמה שהזיקה יותר משלם חצי נזק - 20.
"שניהם מועדים":
שני שכנים שלשווריהם מזג רע במיוחד, ובעליהם הותרו שלוש פעמים, עד שהוחזקו כמועדים. אם הזיקו זה את זה - "משלמים במותר נזק שלם": מי שהזיק יותר משלם את ההפרש בנזק שלם. אם שור אחד הזיק בשיעור 100 והשני בשיעור 60, ההפרש הוא 40, וסכום זה משולם לניזק.
"אחד תם ואחד מועד":
כאן מדובר במקרה שבו שור מועד ופרה תמה חבלו זה בזה. בעל השור, מאחר שהוא מועד, חייב נזק שלם, ובעל הפרה חייב חצי נזק בלבד. נלמד את המשנה תחילה לפי הברטנורא, הלומד כשיטת רש"י:
"מועד בתם" - המועד הוא שהזיק יותר, ובעליו חייב נזק שלם. במקרה כזה "משלם במותר נזק שלם": השור המועד הזיק בשיעור 100 והפרה התמה בשיעור 60, ובקיזוז הסופי משלם בעל השור לבעל הפרה 40 - נזק שלם.
"תם במועד" - התם הוא שהזיק יותר. במקרה כזה "משלם במותר חצי נזק": הפרה התמה הזיקה בשיעור 100 והשור המועד בשיעור 40. 100 פחות 40 הם 60, ומאחר שהפרה תמה משלם בעליה חצי נזק - 30.
לכאורה אפשר היה לחשב באופן אחר: מדוע להמתין ולקזז תחילה את סך הנזק, ולא לחשב את החיוב הממוני של כל אחד מן הצדדים בפני עצמו? באותו מקרה שבו התם הזיק בשיעור 100 והמועד בשיעור 40 - בעל התם חייב חצי מ-100, כלומר 50, ובעל המועד חייב 40; 50 פחות 40 הם 10 בלבד, ולא 30.
ההלכה למעשה:
הברטנורא ורש"י אינם לומדים כך, אך כך לומדים התוספות, וכן דעת הרמ"א ופסק השולחן ערוך. להלכה אין מסתכלים על הנזק הכולל ועל השאלה מי הזיק יותר, אלא על גובה החיוב הממוני, ומתייחסים לשני האירועים בנפרד. יש בכך הקלה מרובה: לשיטת רש"י והברטנורא עלול להיות קשה במקרים מסוימים לקבוע אם לפנינו שני מעשים נפרדים או מעשה אחד משולב, ואילו לפי השולחן ערוך והרמב"ם מתייחסים לכך תמיד כשני מעשים נפרדים. לפיכך: בעל התם שהזיק בשיעור 100 חייב 50, בעל המועד שהזיק בשיעור 40 חייב 40, וההפרש - 10 בלבד - הוא שמשלם בעל התם, שלא כברטנורא.
שני אנשים שחבלו זה בזה:
אותו דין חל בשני אנשים שחבלו זה בזה - כגון שניים שנכנסו לקרב אגרוף והכו זה את זה. אם האחד חייב 100 והשני חייב 30, מקזזים, ומשלם במותר נזק שלם: מי שהזיק בשיעור 100 ישלם בסופו של דבר 70, שהם 100 פחות 30.
"אדם במועד, מועד באדם":
מדובר באדם ובבהמה מועדת - כגון אריה שאדם תקף והזיק לו, והאריה החזיר והזיק לו. הבעלים חייב על נזקי האריה, והאדם חייב על הנזק שגרם לאריה, ומשלם במותר נזק שלם: מי שהזיק יותר משלם נזק שלם על פי ההפרש.
"אדם בתם, תם באדם":
כאן מדובר באדם ובפרה תמה שחבלו זה בזה, כאשר האדם מועד לעולם:
"אדם בתם" - האדם הזיק יותר, ולפיכך "משלם במותר נזק שלם": האדם הזיק לפרה בשיעור 100, והפרה הזיקה לו בשיעור 80; 100 פחות 80 הם 20, והאדם משלם 20.
"תם באדם" - הפרה הזיקה לאדם בשיעור 100, והאדם הזיק לה בשיעור 80 בלבד; 100 פחות 80 הם 20, ובעל הפרה התמה משלם חצי נזק - 10, לפי הברטנורא.
ולשיטת הרמ"א והשולחן ערוך החשבון שונה לגמרי: התם הזיק בשיעור 100, ולפיכך חייב בעליו 50; האדם הזיק לתם בשיעור 80, ולפיכך הוא חייב 80. 50 פחות 80 - נמצא שהאדם הוא החייב, ועליו לשלם 30.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא אומר "אף תם שחבל באדם - משלם במותר נזק שלם". לדעתו, דין חצי נזק בקרן נאמר רק כאשר הבהמה מזיקה לרכושו של אדם, אך כאשר היא חובלת בגופו של אדם התשלום הוא נזק שלם, וכך הוא לומד ממקור אחר. לפיכך פרה תמה שתקפה אדם והזיקה לו בשיעור 100 - חייב בעליה לשלם 100 ולא 50.
להלכה:
ההלכה כחכמים, שעל נזקי תם משלמים חצי נזק בכל מקרה, בין באדם ובין ברכושו. אך יש לשים לב כי אף לדעת רבי עקיבא, על אף שמשלמים נזק שלם, התשלום מוגבל לשוויה של הבהמה שהזיקה - כלומר גם לשיטתו הגבייה היא מגופו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הנזקים ההדדיים בקרן: שני תמים ושני מועדים המשלמים במותר, אחד תם ואחד מועד בשני כיווניו, שני אנשים שחבלו זה בזה, ואדם ובהמה - תמה או מועדת. עמדנו על שתי דרכי החישוב: דרך רש"י והברטנורא, המקזזת תחילה את הנזקים, ודרך התוספות, הרמב"ם, הרמ"א והשולחן ערוך - שכל אירוע נדון בפני עצמו וההפרש הוא שבין חיוביהם הממוניים, וכן היא ההלכה. לבסוף עמדנו על שיטת רבי עקיבא בתם שחבל באדם, ועל כך שאף לשיטתו התשלום נגבה מגוף הבהמה בלבד.