לפנינו משנה ח' שבפרק ד' של מסכת בבא קמא, ובה אנו ממשיכים לדון בהלכות השור הנסקל - בהמה שהמיתה אדם מישראל בכוונה, ודינה להיות מוצאת להורג. הפסוק קובע: "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו".
ככלל, לשון "לא יאכל" מרמזת אף על איסור הנאה - שכל הנאה שהיא אסורה - אך לא תמיד. המשנה שלפנינו מלמדת, כפי שמבאר הברטנורא, כי יש להבחין בין שני שלבים עקרוניים בדינו של השור:
קודם גמר הדין: מצוות עשה מן התורה להביא את הבהמה לבית דין ולקיים בה את סדר הדין. אדם העוקף את המערכת וממהר לשחוט את בהמתו - ביטל מצוות עשה, אך הבהמה מותרת באכילה ורשאי הוא לאכול מבשרה, אף שהיא הבהמה שהמיתה.
לאחר גמר הדין: משנגמר דינו של השור בבית הדין ועומד הוא להיסקל, לדעת הברטנורא ורוב הראשונים חל עליו באותו רגע איסור הנאה - אסור להפיק ממנו כל הנאה שהיא, ובכללה אכילה.
ואם תאמר: הכתוב נקט "לא ייאכל" בלבד, ומניין שחלות הגבלות נוספות? מבאר הברטנורא: מאחר שנאמר "סקול יסקל השור", הרי שהשור נסקל ונעשה נבלה שלא נשחטה כראוי, ופשיטא שאין לאוכלו. אלא בהכרח בא הכתוב להוסיף, שאף אם ינסה אדם להכשיר את השור שנגמר דינו בשחיטה הלכתית - עדיין אין בשרו נאכל, והוא אסור בהנאה בכל אופן.
לפי הברטנורא אין אפוא אלא שני שלבים יסודיים אלו. משנגמר הדין ועומד השור להיסקל, כבר נאסר בהנאה ופוסק מלהיות ממון בעלים: מי שהיה בעליו אינו בעליו עוד, ואין לו בו זכויות ממוניות וכלכליות כלל.
לשון המשנה:
"שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש" - משהורשע השור בהמתת אדם בכוונה והוא מוצא לסקילה, ובא בעליו והקדישו לבית המקדש כרכוש הקדש - אין ההקדש חל, שכן אין הוא ממונו עוד. משאסרה אותו התורה בהנאה, נטלה מן הבעלים - או ליתר דיוק, מן הבעלים לשעבר - את כל זכויותיו הכלכליות בו.
"שחטו - בשרו אסור" - ואם קדם ושחט את השור בטרם נסקל, בשרו אסור. שהרי נאמר במפורש שאין לאוכלו, ובא הכתוב להוסיף שאף אם לא נסקל אלא נשחט שחיטה כשרה - עדיין אסור.
"ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו - מוקדש" - קודם שנגמר דינה של הבהמה בבית הדין, בטרם נכנס איסור ההנאה לתוקפו, עדיין היא בגדר ממון ושייכת לבעליה. לפיכך אם הקדישה בעליה וייעדה לבית המקדש - ההקדש חל. אף שהבעלים עוקף בכך לכאורה את מצוות העשה של קיום דין הסקילה, הבהמה שלו היא וההקדשה תופסת.
לשם הבהרת נקודה טכנית: ההקדש בא בשני סוגים יסודיים:
קדושת הגוף - קדושה עצמית, שאין דרך לפדותה מן החפץ.
קדושת דמים - קדושה חיצונית, שהשווי הוא המוקדש, ולפיכך ניתן להעביר את הקדושה מחפץ לחפץ בדרך פדיון.
ככלל, המקדיש דבר הראוי לעלות על גבי המזבח - קודשי מזבח, ובכללם פרות, עזים, כבשים, שמן, יין, סולת, לבונה ועצים - הרי הם מיועדים לבית המקדש ומקבלים קדושת הגוף. אולם בענייננו, שור שהמית אדם אינו ראוי לקרבן, ולפיכך אף כשמקדישו בעליו אין הוא מוקדש אלא בקדושת דמים, לבדק הבית - כרכוש לבית המקדש המיועד לשימוש או למימוש, ולא לעלייה על המזבח. מעתה רשאי הגזבר, הממונה על אוצר בית המקדש, ליטול את הבהמה, למוכרה במכירה פומבית ולהשתמש בדמיה לצורך אחר, והבהמה עצמה יוצאת לחולין לגמרי.
"ואם שחטו - בשרו מותר" - שחט הבעלים את הבהמה בשחיטה כשרה כהלכתה קודם שנגמר דינה בבית הדין, בשרה מותר. אף כאן ביטל מצוות עשה, אך מאחר שטרם הורשעה לא נאסרה בהנאה, ובשרה מותר לו באכילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דינו של השור הנסקל נחלק לשני שלבים. קודם גמר הדין הבהמה עדיין ממון בעליה: ההקדשה חלה - בקדושת דמים לבדק הבית, שהרי אינה ראויה למזבח - והשוחטה, אף שביטל מצוות עשה, בשרה מותר באכילה. ואילו משנגמר דינו, נאסר השור בהנאה ופסק מלהיות ממון בעלים: אין הקדשו חל, ואף שחיטה כהלכה אינה מתירה את בשרו.