בבא קמא, פרק ד' משנה ז'. אנו ממשיכים לדון בחובה לערוך משפט רשמי ולהוציא להורג בהמה שהרגה יהודי בכוונה. החלק שלמדנו קודם לכן חוזר ומתייחס שוב ושוב ל'בעל' או ל'בעליו' - הבעלים של השור שהרג. מכאן עולה השאלה: מה הדין כאשר לבהמה אין בעלים במובן הרגיל והמקובל? האם היא עדיין חייבת באותו עונש מיתה? תנא קמא, וכן ההלכה, נוקטים שהיא חייבת.
בפרשה העוסקת בשור שהרג מופיעה המילה "שור" שבע פעמים. הפעם הראשונה נצרכת לגופה, ואילו שש הפעמים הנוספות באות לרבות מקרים שבהם היה מקום לחשוב שהשור פטור - מפני שאין לו בעלים, או מפני שהדין מותנה בקיומם של בעלים - ואף על פי כן אף הוא חייב במיתה.
ששת המקרים שריבתה התורה:
"שור האישה" - שור שהיה בבעלותה של אישה. כיוון שהמילה "בעל" עשויה לרמז דווקא על גבר, משמיעה המשנה שאין בכך הבדל: אף שורה של אישה נידון לאותה מיתה.
"שור היתומים" - שור שבבעלות יתומים. היה מקום לחשוב שכיוון שהם קטנים, אין הם כפופים לאותן דרישות.
"שור האפוטרופוס" - אף כאשר מונה נאמן לפקח על נכסי הילדים, לשמור עליהם ולדאוג לענייניהם. שהרי המפסידים מבחינה כלכלית מהוצאת השור להורג הם בעליו, כלומר היתומים עצמם, והיה מקום לפטור מטעם זה. ואין הדבר כן: שורם, אם הרג בכוונה, חייב מיתה.
"שור המדבר" - שור שהתפרא ונעשה הפקר, מתרוצץ בגבעות. אין לו בעלים רשמיים, ואף על פי כן הוא כפוף לאותם דינים.
"שור הקדש" - שור שבבעלות בית המקדש. אין כאן בעלים במובן המקובל, שכן כביכול הקדוש ברוך הוא ובית המקדש הם הבעלים; ואף על פי כן הוא כפוף לדין.
"שור הגר שמת ואין לו יורשים" - גר שמת ולא הניח אחריו יורשים, ושורו חוזר להיות שור של הפקר. אף הוא חייב מיתה.
במקרה האחרון יש להבין: לכל יהודי שבעולם יש יורשים, שכן בוודאי יימצא מישהו באילן היוחסין שיהיה יורשו, רחוק ככל שיהיה. אולם המתגייר הרי הוא כקטן שנולד, כאדם שנולד מחדש, ומבחינה הלכתית הוריו אינם עוד הוריו. לפיכך קיימת אפשרות ממשית שאדם זה יישאר בלא יורשים - אם לא היו לו ילדים, או אם התגייר לאחר שנולדו לו ילדים, שאינם יורשיו, ובוודאי לא מדאורייתא. משום כך היה מקום לחשוב שאותו שור נותר בלא בעלים, יצא להפקר ופטור - ואין הדבר כן.
ואם תאמר: במה שונה "שור המדבר" משורו של הגר שמת?
אכן אין ביניהם הבדל מהותי, אלא שמדובר בשני שלבים נפרדים של חידוש. שלב אחד: שור שהיו לו בעלים - הגר - אלא שעד שהובא לדין בבית דין כבר מת בעליו, וחידשה התורה שהוא חייב מיתה. השלב השני, שהוא חידוש גדול אף יותר: שור שמעולם לא היו לו בעלים כלל, ואף על פי כן הוא חייב, על אף הלשון "בעל". ואנו לומדים את שניהם, משום שנדרשים שישה מקרים נפרדים כנגד שש הפעמים הנוספות שבהן מופיעה המילה "שור" לכאורה שלא לצורך.
שיטת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר" - רבי יהודה חולק וסובר שאין לדרוש דבר מן השימושים המיותרים במילה "שור" שבפסוקים. לפיכך נוקטים את הפסוקים כפשוטם, ובעלי חיים שאין להם בעלים אינם כפופים לאפשרות של עונש מיתה. ומשום כך "שור המדבר" - השור הפראי המופקר, "שור הקדש" - השור השייך לבית המקדש, ו"שור הגר שמת" - שור שהיה שייך לגר שמת בלא יורשים, כל אלו אין להם בעלים, ולפיכך "פטור מן המיתה, לפי שאין להן בעלים", כפי שנקבע בפסוק שרבי יהודה דורש.
להלכה: אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא. אכן, בכל ששת המקרים הללו אין הדבר משנה: אם פרה, או כל בהמה וחיה אחרת - ואפילו תרנגולת - פגעה בכוונה ביהודי והוא מת, נערך משפט רשמי. ובעקבות אותו משפט, בהנחה שהבהמה "הורשעה" על פי עדים וכיוצא בזה, היא מומתת.