בבא קמא פרק ד' משנה ט' - המשנה האחרונה בפרק - חוזרת אל נושא החיובים שבשמירה ובתשלום על נזקי בהמה. חלקה הראשון של המשנה עוסק במסירת האחריות על הבהמה לאדם אחר, הקרוי שומר. התורה מונה ארבעה סוגי שומרים, והמשנה קובעת כי כולם חייבים במידה שווה במקום הבעלים: אם תארע תקלה והבהמה תזיק, השומר האחראי עליה הוא שישלם, ולא הבעלים.
לשון המשנה: "מסרו לשומר חינם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר".
ארבעת השומרים הם:
שומר חינם - אינו מקבל כל תשלום, והשמירה כולה טובה שהוא עושה לבעלים.
שואל - שואל את הבהמה לצרכיו, כך שהטובה כולה נעשית עבורו והבעלים אינו מקבל דבר.
נושא שכר - הוא שומר שכר, שבאו עמו לידי הסכם: תשלום מסוים תמורת שמירה על הבהמה והגנה עליה.
שוכר - נוטל את הבהמה בשכירות, בעסקה מסחרית שבה הוא משלם עבור השימוש בה.
בכל המקרים הללו נכנס השומר תחת הבעלים - ממש לנעליו - והוא הנושא באחריות אם יארע נזק. משמעות הדבר לעניין התשלום: מועד משלם נזק שלם, בין בשן ורגל ובין בקרן שהוחזקה נגחנית, ותם משלם חצי נזק. אם הבהמה תם, ישלם השומר חצי נזק בלבד.
שתי רמות שמירה:
ההלכה מכירה בשתי רמות של שמירה, כלומר בשתי מידות של ווידוא שהבהמה לא תצא ותזיק:
שמירה מעולה - שמירה ברמה הגבוהה ביותר, המבטיחה הגנה: שרשרת מתכת לאבטחת הבהמה, או נעילתה מאחורי גדר שלא תיפתח אף ברוחות סערה חזקות. זו הרמה הנדרשת ברוב המקרים, וכשהיא נעשית הבהמה נחשבת שמורה. אם ברחה בנסיבות רגילות, יכול האדם לומר: עשיתי את המוטל עלי ולא נהגתי בחוסר אחריות - ולפיכך הוא פטור.
שמירה פחותה - רמת שמירה בסיסית בלבד: קשירה ברצועת עור או בחבל (ולא בשרשרת), או נעילה מאחורי גדר שאינה אמורה להיפתח בתנאים רגילים, אך ברוח חזקה במיוחד אכן תיפתח.
הסטנדרט החל על שומר חינם נמוך יותר, ודי לו בשמירה פחותה. כיוון שהוא עושה טובה בלבד, אם שמר שמירה בסיסית והבהמה יצאה והזיקה - פטור, והבעלים הוא שיישא בתשלום. נמצא, שאף שהמשנה קובעת כי השומר נכנס תחת הבעלים ולאחריותו, בשומר חינם ששמר שמירה פחותה חוזרת האחריות אל הבעלים.
איזו שמירה נדרשת כדי להיפטר?
מכאן עוברת המשנה לדיון אחר: כאשר אדם חייב לשלם על נזק - נניח בקרן, בין בתם ובין במועד - איזו שמירה נדרשת ממנו? נקודת המוצא היא שנדרשת שמירה מעולה, הגנה באיכות גבוהה כשרשרת מתכת או גדר שלא ייפתחו בשום תנאי רגיל, ואף לא ברוחות סערה. מי שלא עמד באחריות זו - חייב לשלם.
אלא שהפסוק מדבר במקרה של מועד, ונותן טעם לחיוב הבעלים: "ולא ישמרנו בעליו" - הבעלים לא שמר על בהמתו. מכאן נחלקו במשנה אם רמת שמירה כלשהי מספיקה לפטור מחלקו של המועד. שהרי בכל נזק קרן חייב הבעלים בוודאות בחמישים אחוז מן הנזק, כלומר בחצי נזק, והשאלה היא אם חייב גם בחמישים האחוזים הנותרים: בתם - לא, ובמועד - כן.
הסטנדרט לחיוב על התם הוא שעשה פחות משמירה מעולה. אך יש מקום לומר שכיוון שנאמר "ולא ישמרנו בעליו", די אף בשמירה פחותה, בהגנה בסיסית, כדי לפטור מן החצי השני של הנזק בקרן של מועד. זוהי המחלוקת שלפנינו.
שלוש השיטות במשנה:
המשנה אומרת: "קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק - אחד תם ואחד מועד חייב, דברי רבי מאיר". הבעלים אבטח את הבהמה בקשירה ברצועת עור או בחבל, או נעל בפניה שער מן הסוג שאינו נפתח בתנאי רוח רגילים - כלומר עשה שמירה פחותה, שמירה בסיסית - ובכל זאת יצאה והזיקה. לדעת רבי מאיר חייב בשניהם, בתם ובמועד, ואין מחלקים ביניהם: נדרשת שמירה מעולה, ובלעדיה הוא חייב.
רבי יהודה אומר: "תם חייב ומועד פטור, שנאמר 'ולא ישמרנו בעליו' - ושמור הוא זה". הוא מודה שבתם, לעניין חמישים האחוזים של חצי הנזק, החיוב עומד תמיד אלא אם כן עשה שמירה מעולה, ושמירה פחותה אינה מספיקה. אך בחצי השני, המשתלם מחמת המועד, הוא פטור אם עשה אפילו שמירה פחותה. שהרי הפסוק תולה את החיוב בכך שהבעלים לא שמר, ואילו כאן שמר כראוי - בגדר רגילה או ברצועה רגילה - ו"שמור הוא זה", ודי בכך לפוטרו מן החצי השני.
רבי אליעזר חולק ואומר: "אין לו שמירה אלא סכין". משנעשתה הבהמה מועד, אין כלל מושג של שמירה, ואף שמירה מעולה אינה מספקת. הדרך היחידה להיפטר היא בסכין - לשחוט את הבהמה, שאז שוב אינה יכולה להזיק. כל עוד היא חיה, מועד עלול תמיד להזיק, ואם הזיק - חייב, ואפילו שמר שמירה מעולה.
לסיכום: שלוש השיטות מסכימות שבתם, כלומר בחמישים האחוזים הראשונים, חייב לשלם אלא אם כן עשה שמירה מעולה. לעניין החצי השני נחלקו:
רבי מאיר: בשמירה מעולה פטור, אך בשמירה פחותה חייב נזק שלם בקרן של מועד.
רבי יהודה: בשמירה פחותה חייב בחמישים האחוזים הראשונים, אך פטור מן החמישים השניים, מכוח הפסוק "ולא ישמרנו בעליו".
רבי אליעזר: משנעשה מועד, אף שמירה מעולה אינה מועילה, וחייב נזק שלם בכל מצב. אין בידו דבר לפטור עצמו זולת שחיטת הבהמה, שאז שוב אינה יכולה להזיק.
ההלכה נפסקה כרבי יהודה, ובאופן מעט מנוגד להיגיון: שמירה פחותה מספיקה כדי להיפטר מתשלום נזק שלם, אך אין בכוחה לפטור מן החצי נזק הראשון, שבו הוא חייב בכל מקרה.