משנה ז' בפרק ג' של מסכת בבא קמא עוסקת באדם המזיק לא בגופו ממש, אלא בכוחו - במעשיו ובכוח שהוא משקיע בהם. המקרה הנדון: אדם המבקע עצים.
אדם העומד ברשות הרבים ומבקע עצים במקום ציבורי, כשאנשים מצויים סביבו ואחד מהם נפגע - פשיטא שהוא חייב על הנזק, שכן נהג בחוסר אחריות מוחלט. אך היה מקום לחשוב על שני מקרים שבהם ייפטר:
המבקע ברשות היחיד: אדם המבקע עצים בשטחו הפרטי, במקום שמותר לו להיות בו ומותר לו לבקע בו. היה מקום לחשוב שאם לא התכוון לפגוע באיש - לא יתחייב על הנפגע.
הניזק ברשות היחיד: המבקע עומד ברשות הרבים, אך הנפגע מצוי במקום פרטי שאין דרכם של אנשים להימצא בו - כגון פינה נידחת בחווה עתירת שטח, שאיש אינו מזדמן אליה, ולשם הגיע אדם ונפגע בנזק עקיף: שבבי עץ שניתזו, או להב הגרזן שניתק ועף.
בשני המקרים הללו אין הדין כן. על המבקע מוטלת האחריות לשים לב למתרחש סביבו, ו'אדם מועד לעולם' - ולפיכך יתחייב בנזק שלם.
לשון המשנה:
"המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים" - אדם המבקע עצים ברשות היחיד שלו, בשטחו הפרטי. אמנם מותר לו לעשות זאת, אך עדיין מוטלת עליו האחריות לוודא שלא ייפגע איש; ולפיכך אם עף העץ או ראש הגרזן אל רשות הרבים והזיק - חייב.
"ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד" - הוא חוטב במקום ציבורי, והנפגע מצוי באזור נידח ופרטי שאיש אינו מצוי בו. אף כאן האחריות להסתכל מוטלת עליו, ולפיכך חייב.
"ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר" - אף כאשר שני הגורמים משולבים יחד: אדם מבקע עצים בשטחו הפרטי, במקום שמותר לו להיות בו, ושבבי העץ עפים לחצרו האחורית של אדם אחר שאינו מצוי שם כלל - אין בכך נפקא מינה, והוא חייב.
יסוד הדברים הוא הכלל 'אדם מועד לעולם': על האדם לוודא שלא ייפגע איש ממה שהוא עושה, האחריות להבטיח זאת מוטלת עליו, ואם גרם נזק - אחראי הוא לשלם על כל נזק שגרם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המזיק בכוחו - כגון המבקע עצים - חייב בכל שלושת המקרים: כשביקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, כשביקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד, וכשביקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד של אחר. אין די בכך שהוא נמצא במקום המותר לו או שהניזק נמצא במקום שאין דרכו להימצא בו, שכן אדם מועד לעולם ואחריותו לשים לב למתרחש סביבו.