לפנינו משנה ו' שבפרק ד' של מסכת בבא קמא, ועמה ההלכות הנוגעות לחובה להמית פרה שהמיתה אדם - וכן כל בהמה שהמיתה - ולאפשרות שבעליה של בהמה כזו יתחייב בתשלום כופר.
יסוד המשנה - הצורך בכוונה:
כדי שהבהמה תתחייב מיתה, היה עליה להתכוון להזיק לאדם ולהמיתו. אם לא זו הייתה כוונתה, אין היא חייבת מיתה על מעשה זה. יסוד זה נלמד מלשון הפסוק "השור יסקל וגם בעליו יומת" - הכתוב מקיש את מיתת הבהמה למיתת האדם המוצא להורג: כשם שאדם הרוצח אינו חייב עונש מוות אלא אם התכוון להרוג, כך אף הבהמה אינה חייבת בסקילה אלא אם התכוונה להרוג.
ציור המשנה:
שור שהיה מתחכך בכותל - פרה המתחככת בקיר לבנים, כמי שמבקשת לגרד את גבה - והקיר נפל על אדם שישב מאחוריו, ומחמת הלבנים שנפלו עליו מת, חס ושלום. כיוון שהפרה לא התכוונה להזיק לאדם, אין היא חייבת בעונש סקילה.
אין בכך כדי לומר שהניזוקים או קרוביהם לא יביאו את הבעלים לבית דין ויתרו בו שבהמתו מסוכנת, שכן היא מפילה כתלים והורגת בריות. אם יישנה הדבר שלוש פעמים, עשויה הבהמה להיעשות מועדת - כלומר, מוטלת מעתה על בעליה האחריות להישמר שלא תפיל עוד כתלים ותפגע באנשים.
ואם אירע הדבר בפעם הרביעית: הבהמה עצמה פטורה מסקילה, שהרי לא התכוונה לפגוע באדם, אך בעליה חייב בתשלום הכופר. שכן התרשלותו חמורה - מועד יש בידו, מועד להפיל כתלים ולפגוע בבריות, ומשכך הוא אחראי לחלוטין לשלם את הכופר.
מקרי המשנה בפירוט:
"שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם" - כמבואר לעיל: השור התחכך בקיר, הקיר נפל על אדם והמיתו, ואין כאן כוונה להמית אדם.
"נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם" - השור ביקש לתקוף בהמה אחרת, החטיא אותה ופגע באדם, והאדם מת. כיוון שלא התכוון להמית אדם, אינו חייב בעונש סקילה.
"עובד כוכבים והרג בן ישראל" - השור התכוון להמית עובד כוכבים. ההורג עובד כוכבים, אף שרציחה היא זו, אינו נענש בעונש מוות, ומטעם זה אף השור אינו נסקל על כך. ולפיכך, אף שבפועל המית ישראל, אין ממיתים אותו.
"לנפלים והרג בן קיימא" - נפל הוא ולד שנולד ואינו בר קיימא, כגון פג שאינו יכול להתקיים ואינו אלא כמי שעדיין לא מת, וכל חיותו פחות משלושים יום. משום כך אין הוא נחשב חי גמור, וההורגו אינו חייב מיתה. ולפיכך אף השור שהתכוון לנפל, ובפועל נקלע אדם אחר לדרכו ומת - אינו נסקל.
בכל המקרים הללו הבהמה פטורה מן הסקילה, מפני שחסרה בהם הכוונה להמית אדם שיש בהריגתו חיוב מיתה.