בבא קמא, פרק ד', משנה ה' - המשך העיסוק בבהמות שהמיתו אדם. במקרה מצער כזה, שהוא אירוע קשה ונורא, יש להבחין בין שני עניינים נפרדים:
דינה של הבהמה: בהמה שנתכוונה להמית אדם - חייבת סקילה, וממיתים אותה. עניין זה כבר נרמז במשנה הקודמת.
דינם של הבעלים: איזה תשלום מוטל על בעל הבהמה שהמיתה אדם, חס וחלילה?
התשובה לשאלה השנייה תלויה במעמדו של השור:
שור תם: הבעלים לא נהג בפזיזות או בחוסר אחריות, ולפיכך אינו משלם דבר עבור האדם שמת. אין בכוח התשלום להשיב את המת לחיים, ואין ממעיטים בערך מותו על ידי תשלום ממון - בדומה ליסוד 'קים ליה בדרבה מיניה'.
שור מועד: הבעלים פשע ונושא באחריות כבדה, ולפיכך הוא חייב מיתה - אך לא בידי בית דין של מטה, אלא בידי שמים.
אף שפשט הפסוק משמע שהבעלים מומת ממש, נלמד ממקום אחר: "מות יומת המכה רוצח הוא" - רק רוצח של ממש מוצא להורג, ואילו בעל בהמה שיצאה והמיתה אינו רוצח. על כן חיובו הוא מיתה בידי שמים, וביכולתו לכפר על כך ולהינצל ממנה על ידי תשלום הנקרא 'כופר'.
חישוב תשלום הכופר:
הכופר הוא תשלום כפרה, המשמש כגורם מקל ומונע את השלכותיו של חיוב המיתה בידי שמים. בגמרא נחלקו כיצד מחשבים אותו:
רבי עקיבא: התשלום מבוסס על שוויו של בעל השור עצמו - כמה היו קונים אותו אילו נמכר בשוק עבדים. סכום זה ניתן ליורשיו של האדם שנהרג. לפי דרך זו מדובר בכפרה ישירה על חייו שלו, בדומה למנהג הכפרות בערב יום הכיפורים.
רבי שמעון: וכן ההלכה - החישוב מבוסס על שוויו של האדם שמת, אילו היה נמכר בשוק.
אין הכוונה שהתשלום בא להחליף את הנהרג, שהרי אין כל אפשרות לפצות על אובדן חיים. אלא שכדי לכפר על עצמו קבעה לו התורה סכום מסוים, ושיעורו נקבע לפי שוויו של המת.
נגיחת עבד ואמה:
בסוף הפרשה נידון מקרה שבו הקורבן הוא רכוש - עבד או אמה הנתונים בבעלותו של אדון. אילו היה הבעלים משלם לאדון את שוויו של העבד שמת, כפי שהיה נמכר בשוק החופשי, היה נראה הדבר כפיצוי ישיר, כאילו ניתן להחליף בכסף את האדם שמת. זהו עלבון נורא ופגיעה בעובדה שאדם זה נברא בצלם אלוקים - הוא עבד כנעני, אך בן אדם הוא, ואי אפשר לתת ממון כתחליף לחייו.
לפיכך קבעה התורה סכום אחיד: שלושים שקל, ובלשון המשנה - שלושים סלעים. התורה קובעת סכום קצוב, מבלי להתחשב בשווי השוק האמיתי של הנהרג כעבד, כדי שלא יעלה על הדעת שמשלמים על גופו של בן אדם, שערכו אינסופי ובלתי נמדד. ואף על פי כן, תשלום כלשהו חייב להינתן, שכן הוא נועד להשיג כפרה: מי שהתרשל בחומרה ואפשר לבהמתו ההורגת להמית אדם, חייב לעשות מעשה - וזהו הפתרון שקבעה התורה.
הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א):
הפסוק הראשון (כ"ח) עוסק בשור תם: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת" - שור שנגח איש או אישה והם מתו. "סקול יסקל השור" - השור עצמו נהרג בסקילה. "ולא יאכל את בשרו" - אסור לאכול מבשרו, שכן הוא אסור בהנאה, כפי שנתבאר במקום אחר. "ובעל השור נקי" - הבעלים נחשב חף מפשע, שכן מדובר בתם; אמנם עצם ההתרחשות נוראה, אך לא הייתה זו אשמתו.
פסוק כ"ט עוסק במועד: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" - שור שנגח מאתמול ומשלשום, כלומר שכבר נגח שלוש פעמים. "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" - הבעלים קיבלו התראה, וזהו שהופך אותו למועד. "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ" - ולא שמרו על אותו שור הורג כראוי. "וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" - והשור יצא והמית איש או אישה. "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל" - ראשית כול, השור נהרג, אם אמנם שרד לאחר שלוש הנגיחות שבהן הועד והפך מתם למועד.
"וגם בעליו יומת" - לפי פשוטו של מקרא, אף בעל השור מומת; אך כאמור, זוהי מיתה בידי שמים, ולא עונש של בית דין של מטה אלא של בית דין של מעלה. הדבר נלמד מן הדרשה על הפסוק "מות יומת המכה רוצח הוא" - הממית נהרג משום שהוא רוצח, ואילו כאן אין הבעלים רוצח, אלא אדם שהתרשל בחומרה ולא מנע משורו הקטלני לפגוע בבריות. משום שלא מנע זאת, הוא חייב מיתה בידי שמים.
בפסוק שלאחריו: "אם כופר יושת עליו". המילה "אם" משמעה בדרך כלל תנאי, אך כאן מבאר רש"י שאין זה תנאי אלא במשמעות "כאשר", משמעות שיש למילה זו לעיתים. כלומר, תשלום כפרה יוטל על הבעלים. "ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" - עליו לשלם את מלוא תשלום הכפרה כדי לפדות את נפשו מאותו חיוב, כפי כל אשר ישיתו עליו בית דין. להלכה, כאמור, זהו שוויו של האדם שמת, וזהו הסכום שבעל השור משלם כדי להשיג את הכפרה.
"או בן יגח או בת יגח" - אין הבדל אם הנהרג הוא בן או בת, כלומר קטנים; אף שאינם חייבים במצוות, הדין שווה. "כמשפט הזה יעשה לו" - אותו דין נוהג לעניין תשלום הכופר. "אם עבד יגח השור או אמה" - אך אם קורבנו של השור הוא עבד או אמה, "כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו" - תשלום של שלושים שקלים ניתן לאדונו של העבד, "והשור יסקל" - ואף על פי כן השור נסקל.
לשון המשנה:
"השור שנגח את האדם ומת" - אם השור היה מועד, בעליו חייב בתשלום כופר כמתואר לעיל; ואם היה תם, הבעלים פטור מן הכופר ואינו משלם, שכן לא נהג ברשלנות חמורה. אך בין שהיה תם ובין שהיה מועד - השור נסקל.
אותו דין נוהג גם כאשר הנהרג הוא קטן: אף שאין הקטן חייב במצוות, נדרש תשלום כופר מלא אם היה השור מועד. ואם המית עבד או שפחה - משלם הבעלים שלושים סלעים. השקל האמור בפסוק הוא הסלע שבלשון המשנה, וסלע שווה ארבעה דינרים.
המשנה מוסיפה כי אין נפקא מינה בשוויו האמיתי של העבד שנהרג: בין שהיה שווה מאה מנה - כמאה כפול מאה דינר, עשרת אלפים דינר - ובין שהיה שווה דינר אחד בלבד. בין אם שוויו גבוה משלושים סלעים ובין אם פחות מהם, התשלום קצוב בשלושים סלעים, והוא הנדרש כדי להשיג כפרה לבעל השור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני מישורי הדין בשור שהמית אדם - סקילת השור בכל מקרה, וחיוב הבעלים בכופר במועד בלבד; את מחלוקת רבי עקיבא ורבי שמעון בחישוב הכופר (שווי המזיק או שווי הניזק); ואת דין העבד והאמה, שבו קבעה התורה סכום אחיד של שלושים סלעים, שאינו תלוי בשווי הנהרג, כדי שלא יראה הדבר כתשלום תמורת חייו של אדם שנברא בצלם.