בבא קמא, פרק ב', משנה ה'. מניסיוני, רבים מתקשים במשנה זו, אף שלאמיתו של דבר אין היא משנה קשה כלל; ואם מתקשים בה, הרי שהאשמה תלויה במלמד. כדרך שהיה רגיל לומר רבי, הרב נח אורלווק: "גאון הוא מי שחושב לאט, מהר". אין צורך להיות גאון - די לחשוב לאט ובאופן שיטתי לאורך המשנה, והדברים יתבררו כראוי. מומלץ מאוד להצטייד בדף ובעיפרון ולשרטט תרשים פשוט שימחיש את הדברים (בהמשך יפורט בדיוק מה יש לרשום), ולפיכך ראוי ללמוד משנה זו בישוב הדעת, ליד שולחן.
שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן:
נושאה המרכזי של המשנה הוא הקל וחומר וכלליו. מסורת בידינו שהתורה נכתבה באופן שניתן לדרוש אותה, כלומר להוציא ממנה הלכות חדשות באמצעות שלוש עשרה כלים. יש דעות שונות בין החכמים בדבר מניינן של המידות, ואנו נוקטים שלוש עשרה. שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הן חלק בלתי נפרד מן המסורת, ולפיכך נדרשת מסורת כדי להשתמש בכלים אלו.
מטעם זה, כבר מתקופת המשנה והתלמוד אין עושים דרשות בשלוש עשרה המידות. כך למשל, בספר במדבר פרק ל' פסוק ב' נראה שרש"י דורש דרשה, והמזרחי תמה על כך ואומר במפורש שאפילו הגאונים כבר לא עשו דרשות. הדבר נשאר, אפוא, בתחומם של התנאים.
קל וחומר: כלל, ולא היגיון:
"קל" פירושו קל, פחות חמור ופחות מחמיר, ו"חומר" פירושו כבד ומחמיר יותר. אין לחשוב שקל וחומר הוא היגיון. אין הכוונה לומר שהוא חסר היגיון - אין הוא נוגד את כללי ההיגיון - אך הוא אינו מוכתב על ידי היגיון נוקשה. אלא זו מערכת כללים בפני עצמה, כמעין טבעת פענוח שנתן לנו השם כדי לפענח הלכות מן התורה.
כאשר חז"ל מדברים על היגיון בניגוד למידת קל וחומר, כוונתם ל'כל שכן'. למשל: אם ביכולתי להרים עז במשקל מאה פאונד, כל שכן שביכולתי להרים עז של חמישים פאונד, שהרי משקלה פחות. ה'כל שכן' יכול לפעול לשני הכיוונים: אם עז של חמישים פאונד שתדרוך על בוהני תשבור אותה, כל שכן שעז של מאה פאונד תשבור אותה. אך זהו היגיון, ואין זה מה שנידון במשנתנו. הקל וחומר שבו אנו עוסקים מונחה על ידי מערכת עקרונות המסורים לנו במסורת.
אופן פעולתו של הקל וחומר:
קל וחומר בא ללמד הלכה חדשה שאינה מפורשת בתורה. לפנינו שתי תופעות הלכתיות, א' ו-ב'. אם ניתן להראות ש-א' קל תמיד, או לפחות קל תמיד בעניינים הנוגעים לשאלה הנידונה, ואילו ב' חמור תמיד ביחס ל-א', או לפחות חמור בעניינים הנוגעים לדיון, הרי שאם חומרה מסוימת חלה על א' - קל וחומר שתחול על ב'. בכך אנו מוציאים הלכה חדשה מן התורה, שגם ב' חמור כמו א'. הדבר פועל אף בכיוון ההפוך: אם מצאנו קולא ב-ב', ניתן לומר שקל וחומר תחול גם על א'. ושוב יש להדגיש: נדרשת מסורת כדי לדרוש דרשה זו.
ראוי לציין כי אף שיש לדרשות אלו תוקף של דרשה, אין מענישים על סמך דינים הנלמדים בקל וחומר וכיוצא בו, כדרך שמענישים על פסוק מפורש. מכל מקום, יש בידינו מקורות לכך שהקל וחומר הוא כלי תקף בתורה, והברייתא מונה עשר פעמים שונות שבהן הוא מופיע בתנ"ך. אביא אחד מהם, הנוגע ישירות לדיוננו.
בספר במדבר, פרק י"ב, לקתה מרים בצרעת על שדיברה לשון הרע על משה, ונאמר לה לצאת מן המחנה שבעה ימים, והעם המתין לה. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו במפורש: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים" - אילו היה אביה יורק בפניה, בוודאי הייתה נכלמת שבעה ימים, ולפיכך "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ולאחר מכן תיאסף.
הרי לפנינו קל וחומר במצב שבו אין הדין ידוע: מה דינו של מי שהקדוש ברוך הוא, כביכול, יורק בפניו בכך שמביא עליו צרעת, כפי שעשה למרים? על כך אנו אומרים: הואיל ואילו היה אב בשר ודם יורק בפניה היה עליה להיכלם שבעה ימים, על אחת כמה וכמה שתיכלם שבעה ימים, כלומר תוסגר מחוץ למחנה, כאשר הקדוש ברוך הוא יורק בפניה.
כלל 'דיו':
אחד הכללים החלים על הקל וחומר הוא כלל 'דיו'. המילה "דיו" פירושה המילולי הוא די, מספיק, והשם 'דיו' אינו אלא קיצור לביטוי המלא המופיע במפורש במשנתנו: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - די לו לדין החדש הנלמד שיהיה כמו המקור שממנו הוא נלמד. "דין" הוא הכלל החדש הנלמד, ו"נדון" הוא הדבר שממנו לומדים (בבניין נפעל, בדומה למשל ונמשל).
משמעות הכלל: הלומד מנתון ידוע למקרה שאינו ידוע, אינו יכול לקבל בדין החדש יותר ממה שהיה במקור. הוא מוגבל מבחינה כמותית על ידי המקור עצמו. דוגמה לכך היא סיפורה של מרים, שהוא המקור בתורה לכלל 'דיו'. שהרי להיות מבוזה מפי הקדוש ברוך הוא משפיל יותר מלהיות מבוזה מפי אב בשר ודם, והיה מקום לומר: אם נדרשים שבעה ימים כדי להתאושש מהשפלת יריקת האב בפומבי, יידרשו ארבעה עשר יום להתאושש מיריקת אביו שבשמים, כביכול. אף על פי כן, הפסוק אומר: כשם שביריקת אביה שבעה ימים, כך אף ביריקתי שבעה ימים. אף שהחומרה גדולה יותר, אין מוסיפים על שבעה, שכן היסוד שעליו נבנה הכלל מוגבל כמותית לתקופה של שבעת ימים. זהו 'דיו': אין חורגים מעבר לנתון שממנו לומדים, ואין מעלים את הכמות.
המחלוקת שביסוד המשנה:
הכול מסכימים שיש מידה של קל וחומר, והכול מסכימים שיש כלל של 'דיו'. אלא שנחלקו במקרה שבו הפעלת כלל 'דיו' מבטלת לחלוטין את הקל וחומר, עד שלא נותר לו שום יישום:
לדעת רבי טרפון: במקום שבו 'דיו' היה מבטל את הקל וחומר לגמרי, אין מפעילים את כלל 'דיו'. כלומר, 'דיו' יכול להגביל, אך אינו יכול לרוקן את הקל וחומר מתוכן.
לדעת חכמים: מפעילים את 'דיו' בכל מקרה, ואם משמעות הדבר שלא נותר קל וחומר כלל - כך ייקבע.
הרקע ההלכתי למשנה:
המשנה עוסקת בתשלומים הנדרשים כאשר בהמתו של אדם מזיקה בנזקי קרן, שעליהם נאמר בפסוק שמשלמים חצי נזק. הפסוק אינו מציין אם מדובר בחצי נזק ברשות הרבים או ברשות הניזק; מפאת מורכבותו לא ניכנס ללשון הפסוק עצמו, אך ברור שאין הוא מציין את המקום.
לעומת זאת, בשן וברגל אנו מבחינים בין הרשויות: אם הנזק אירע ברשות הרבים, מקום שבעל הבהמה רשאי להימצא בו, הרי הוא פטור; ואילו אם אירע ברשות הניזק, בשטחו הפרטי, חייב האחראי על הבהמה לשלם על כל נזקי שן ורגל. הרי שתי רשויות שונות בעלות שני דינים שונים.
מה דינה של הקרן ברשות הניזק? ידוע לנו שיש בקרן תשלום של חצי נזק, אך אין אנו יודעים אם הדין שווה בשתי הרשויות, או שמא במקרה הבסיסי של רשות הרבים הוא חצי נזק וברשות הניזק יותר מכך. וכזכור, בפרק א' משנה ד' נמנו חמש הדרכים שבהן יכול להיות חיוב מועד בבהמה, והרביעית שבהן היא "שור המזיק ברשות הניזק" - שאם הזיק שורו של אדם בשטחו הפרטי של הניזק, אפילו בקרן, משלם נזק שלם. כפי שצוין שם, זו שיטת רבי טרפון, השנויה במחלוקת ואין ההלכה כמותו, וכאן לפנינו המחלוקת עצמה.
לשון המשנה:
"שור המזיק ברשות הניזק כיצד" - כיצד פועל מקרה זה, שאם הזיק שורו של אדם ברשותו הפרטית של הניזק, חייב המזיק, האחראי על הבהמה, לשלם נזק שלם. "נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט" - חמישה אופנים:
"נגח" - בקרניו.
"נגף" - בגופו.
"נשך" - בשיניו.
"רבץ" - רבץ עליו כדי לשברו.
"בעט" - בעט ברגליו.
"ברשות הרבים - משלם חצי נזק" - כלשון הפסוק, המזיק משלם מחצית מן הנזק שגרם. "וברשות הניזק - רבי טרפון אומר: נזק שלם" - רבי טרפון סבור שברשותו הפרטית של הניזק התשלום מלא, כפי שנקט בפרק א' משנה ד'. "וחכמים אומרים: חצי נזק" - חכמים חולקים וסוברים שאין הבדל בין רשות הרבים לרשות הניזק; בשני המקרים החיוב בנזקי קרן, שהרי אין דרך הבהמה להזיק והרי זה שור תם, הוא חצי נזק בלבד.
התרשים:
כדי להבין את המשך המשנה, מומלץ מאוד לשרטט טבלה של שתיים על שתיים (למעשה שלוש על שלוש, כדי לכלול את שורת הכותרות ואת עמודתן):
השורות: רשות הרבים, ורשות הניזק.
העמודות: רגל ושן, וקרן.
מעל העמודות ניתן לרשום: רגל ושן הם ה"קל" שבקל וחומר, והקרן היא ה"חומר", המקרה החמור יותר. וכעת נמלא את ארבע המשבצות:
רשות הרבים - שן ורגל: אפס אחוזים, שהרי פטור על נזקי שן ורגל של בהמתו ברשות הרבים.
רשות הרבים - קרן: חמישים אחוזים, שהכול מודים שעל קרן משלמים חצי נזק ברשות הרבים.
רשות הניזק - שן ורגל: מאה אחוזים, נזק שלם.
רשות הניזק - קרן: המשבצת הריקה. הפסוק אינו מפורש בעניין, שכן הוא אומר חצי נזק בלבד ואינו מחלק בין הרשויות.
מכאן שהקרן היא ה"חומר": ברשות הרבים משלמים עליה חצי נזק, ואילו על שן ורגל אין משלמים כלל. ואכן זהו הכלל בכל מקום - הקרן חמורה יותר בהיבט זה.
רבי טרפון טוען שמסתבר שיהיו שני דינים שונים, אחד ברשות הרבים ואחד ברשות הניזק, שהרי הדבר כבר מבוסס אצל שן ורגל, ששם שתי רשויות ושני הסדרי תשלום, ורשות הניזק חמורה הרבה יותר. והטעם מובן: לבהמתי יש רשות להלך ברחוב, ואם הפכה שם את עגלת תפוחי האדמה, הרי רשות הרבים היא ומותר לי להימצא בה; אך אם באה בהמתי לחצרך ורמסה שם את עגלתך, בדין תטען: מה מעשה בהמתך בחצרי? לפיכך מסתבר שהחיוב ברשותו הפרטית של הניזק, מקום שאין לך שום רשות להניח שם את בהמתך, חמור יותר.
קל וחומר של רבי טרפון:
השאלה היא, אפוא, מה דין קרן ברשות הניזק. אם נכנסה פרתי לחצרכם והחלה נוגחת בבהמותיכם, האם התשלום חצי נזק או יותר מכך? רבי טרפון טוען שיותר מכך, מכוח קל וחומר פשוט: אם שן ורגל קלים מקרן - כפי שרואים בשורת רשות הרבים, אפס אחוזים בשן ורגל לעומת חמישים אחוזים בקרן - ובכל זאת ברשות הניזק חייבים בשן ורגל מאה אחוזים, בוודאי שגם בקרן יהיה מאה אחוזים, שהרי לא ייתכן שדינה יהיה קל משלהם.
וכלשון המשנה: "אמר להם רבי טרפון: ומה מקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים - שהוא פטור" - בשורת רשות הרבים, בעמודת השן והרגל, החיוב הוא אפס. "החמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם" - ובשורה שמתחתיה, ברשות הניזק, החמירה התורה עד כדי תשלום נזק שלם. "מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים" - ובעמודת הקרן ברשות הרבים כבר יש בידינו חמישים אחוזים. "אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם" - הלוא מן הדין שנחמיר בקרן גם ברשות הניזק לשלם נזק שלם. לפי סברה זו יש לרשום מאה אחוזים במשבצת הריקה שבצומת רשות הניזק והקרן.
תשובת חכמים - כלל 'דיו':
חכמים דוחים זאת. מתחו בעיפרון חץ היורד מן החמישים אחוזים שבמשבצת הקרן ברשות הרבים אל המשבצת החדשה שמתחתיה. אומרים חכמים: אתה מבקש להחיל את החמישים שבקרן ברשות הרבים על קרן ברשות הניזק, ובידינו כלל 'דיו' המגביל אותך. אי אפשר לעלות מחמישים למאה. אכן, מסתבר להחמיר ברשות הניזק, אך עד היכן? לא מעבר לחמישים, שהוא היסוד שממנו אתה לומד. כשם שכאשר ירק השם בפניה של מרים, כביכול, מגבילים אנו לשבוע אחד בלבד, אף שהחומרה גדולה מיריקת אביה - כך כאן.
וכלשון המשנה: "אמרו לו: דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - די לדין הנלמד, הוא המשבצת הריקה של קרן ברשות הניזק, שיהיה שווה מבחינה כמותית לנדון, המקור שממנו אתה למד. והואיל וקרן ברשות הרבים היא חצי נזק, אי אפשר להעלות בקל וחומר מעבר לחצי נזק ברשות הניזק; החץ היורד מן החמישים מוגבל לחמישים. "מה ברשות הרבים חצי נזק - אף ברשות הניזק חצי נזק".
דחיית רבי טרפון:
רבי טרפון דוחה זאת, שכן לשיטתו 'דיו' מגביל את הקל וחומר רק במקום שאין הוא מבטלו לחלוטין. וכאן, טוען רבי טרפון, כבר ידוע לנו מן הפסוק שיש חצי נזק בקרן, ואף שאין מפורש בפסוק היכן הדבר חל, גם בלא שום לימוד נוסף - בלא קל וחומר ובלא כל דרשה אחרת - היינו יודעים שברשות הניזק חייב חמישים אחוזים, חצי נזק, שכך אומר הפסוק. הרי שכל כוונת הקל וחומר היא שיש כאן שתי רשויות שונות שראוי שיחולו בהן דינים שונים, ואם מפעילים 'דיו' ומגבילים לחמישים - לא נותר לקל וחומר שום תוכן, שהרי החמישים ידועים היו עוד קודם לכן. לפיכך, סובר רבי טרפון, אין מפעילים 'דיו' במקרה כזה, ואין אנו מוגבלים, ולמדים אנו את המאה אחוזים. חכמים לעומתו חולקים וסוברים ש'דיו' תקף בכל עת, ואם משמעות הדבר שאין כאן קל וחומר כלל - לא נלמד את דין קרן ברשות הניזק, וכך ייקבע.
ניסיונו השני של רבי טרפון:
אין רבי טרפון מסתפק בכך. לשיטתו אמנם הוקשה הדבר, שכן לדעתו אין 'דיו' שייך כאן כלל, אך כעת הוא מבקש לשכנע את חכמים שאף לשיטתם אין 'דיו' מגביל את הקל וחומר. טענתו: התרשים שורטט שלא כהלכה. אין מדובר בחץ היורד מן החמישים אל משבצת הקרן ברשות הניזק, אלא בחץ הנמתח לרוחב - מן המאה אחוזים שבשן ורגל ברשות הניזק אל הקרן ברשות הניזק. כאשר החץ בא מן המאה ואינו יורד מן החמישים, לומדים ממאה למאה: איני מבקש להוריד ואיני מבקש להעלות. שן ורגל ברשות הניזק הם נזק שלם, והקרן חמורה מהם, ואם כן לא ייתכן שהקרן ברשות הניזק תהיה פחותה ממאה אחוזים.
וכלשון המשנה: "אמר להם: לא, אם אמרתם בקרן ברשות הרבים... אני אדון קרן מרגל" - איני דן קרן מקרן, כלומר איני לומד קרן ברשות הניזק מקרן ברשות הרבים ואיני מותח את החץ כלפי מטה מן החמישים כדי לעשותו מאה, אלא דן אני קרן מרגל, ומותח את החץ לרוחב, ללמוד קרן משן ורגל. "ומה מקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים" - הרי קבענו שברשות הרבים החמירה התורה בקרן והקלה בשן וברגל, שהללו פטורים והקרן בחצי נזק. "מקום שהחמיר על השן ועל הרגל" - ברשות הניזק, שם משלמים בשן וברגל מאה אחוזים, "אינו דין שנחמיר בקרן" - שלכל הפחות אותה אחריות של מאה אחוזים, נזק שלם, החלה שם על שן ורגל, תחול גם על הקרן. הרי שאין 'דיו' מעכב, שכן איני מבקש לעלות מעבר למאה, ומבחינה כמותית נשארים אנו במקום שבו היינו: הקל, רגל ושן ברשות הניזק, מאה - ואף החומר, קרן ברשות הניזק, מאה.
תשובת חכמים השנייה:
חכמים משיבים שכלל 'דיו' אינו מגביל את התוצאה הסופית בלבד, שלא יהיה הדין יתר על הנדון מבחינה כמותית, אלא מגביל אף את היסודות שעליהם נבנה הקל וחומר וההנחות שאתה מניח בו. שהרי מניין לך שהקרן חמורה משן ורגל? מכך שברשות הרבים יש בקרן חצי נזק ואילו בשן וברגל פטור. אם כן, כל הידוע לך הוא שקיים בקרן מושג של חצי נזק, ואין לך שום יסוד לדעת על נזק שלם. וכיוון שנקודת המוצא שהכנסת לתוך ההוכחה שהקרן חמורה יותר אינה אלא חצי נזק, אי אפשר להוציא ממנה עתה תשלום מלא. נמצא ש'דיו' מגביל לא רק את התוצאה מלעלות כמותית, אלא אף את הנתונים שהוכנסו כיסוד ההוכחה וכעקרונות שמהם נבנה הקל וחומר.
וזהו שאמרו: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - מוגבל אתה. הואיל ואתה מבקש ללמוד קרן ברשות הניזק, ונקודת המוצא היחידה שבידינו היא שהקרן חמורה משן ורגל מפני תשלום חצי הנזק שברשות הרבים, מוגבל אתה לחצי נזק. "מה ברשות הרבים חצי נזק - אף ברשות הניזק חצי נזק" - כשם שאין ידוע לנו אלא תשלום של חצי נזק ברשות הרבים, כך אין בידך לומר ברשות הניזק אלא חצי נזק.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על מידת קל וחומר, שאינה היגיון אלא כלל מכללי הדרשה המסורים במסורת, ועל כלל 'דיו' - "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - הנלמד מפרשת מרים. מכאן נחלקו רבי טרפון וחכמים בשאלה אם מפעילים 'דיו' כאשר הוא מבטל את הקל וחומר כליל, ובנידון קרן ברשות הניזק. ההלכה כחכמים: בקרן משלמים חצי נזק, בין ברשות הרבים ובין ברשות הניזק, כל עוד השור תם; ואם הועד - נזק שלם. לפיכך אין ההלכה כרשימת החמישה שבפרק א' משנה ד', שכן רק ארבעה מן החמישה מועדים הם, ובמקרה הרביעי שבהם - קרן ברשות הניזק - אין הלכה כרבי טרפון אלא כחכמים, ואינו אלא חצי נזק.