בבא קמא, פרק ב', משנה ו' - המשנה האחרונה בפרק, ובה נידון האחרון מבין חמשת המקרים שנמנו במשנה הקודמת, שבהם חייב המזיק בתשלום נזק שלם: מקרהו של האדם.
לשון המשנה:
"אדם מועד לעולם" - האדם אחראי תמיד למעשיו, ואם הזיק לממון חברו, עליו לשלם נזק שלם כפיצוי.
"בין שוגג, בין מזיד" - אין נפקא מינה אם הזיק בכוונה או בשגגה; בשני המקרים חייב בתשלום מלא.
"בין ער, בין ישן" - אין נפקא מינה אם היה ער או ישן. אף אדם הישן, שהתהפך בשנתו והפיל את המנורה המונחת על שידת הלילה של מארחו, חייב בדמי החלפתה. העובדה שהיה ישן באותה שעה ולא התכוון כלל להזיק אינה פוטרת אותו - האחריות מוטלת עליו, ועליו להיזהר אף בשעה שהוא הולך לישון.
"סימא את עין חברו ושיבר את הכלים - משלם נזק שלם" - בין אם התהפך בשנתו וסימא את עין חברו, ובין אם שבר כלי כאותה מנורה שעל השידה, חובתו לשלם נזק שלם.
יוצא מן הכלל - אונס גמור:
אם הניח אדם אחר את הנר סמוך למיטה לאחר שהישן כבר נרדם, ולא ידע הישן על קיומו כלל בשעה שהלך לישון, הרי שהוא פטור, שכן לא היה בידו לעשות דבר למניעת הנזק. זהו אונס גמור, והאחריות מוטלת על מי שהניח את הנר סמוך לישן.
מדוע הוזכר כאן "סימא את עין חברו"?
לכאורה אין זה מקומו של דין זה, שהרי מדובר בחבלה ולא בנזק ממון. החובל בחברו אינו משלם נזק בלבד - את הסכום שבו הופחת ערכו, כערכו של עבד, כביכול - אלא חייב בארבעה תשלומים נוספים, שבהם נעסוק בפרק השמיני:
שבת - אבטלה, הפסד ימי העבודה.
ריפוי - ההוצאות הרפואיות.
בושת - ההשפלה שגרם לו.
צער - הכאב והסבל שגרם לו בפועל.
נמצא שדין החובל מורכב יותר, ואין הוא שייך לפרק זה כלל. הסיבה שהוזכר כאן היא, שכאשר אדם מזיק לחברו בשוגג גמור, חייב הוא בתשלום נזק - וזהו חידושה של המשנה, "מועד לעולם" - אך פטור הוא משאר הקטגוריות. ליתר דיוק, אין הכוונה לשוגג סתם, אלא למי שהיה ישן או במצב הדומה לשינה; אולם אדם ער חייב אף בשאר התשלומים, ואף אם הזיק בטעות. עוד ראוי לציין כי תשלום בושת אינו משתלם אלא כאשר התכוון המזיק להזיק.
לסיכום: בזה אנו מסיימים את הפרק השני של בבא קמא. בפרק השלישי נחזור אל עניין בור.