בבא קמא, פרק ב', משנה ד'. המשנה ממשיכה בניתוח חמשת האופנים שבהם בעל חיים נעשה מועד, כפי שנמנו במשנה האחרונה בפרק הראשון. השלישי באותה רשימה היה שור המועד - השור שהוחזק כמסוכן.
המקור בפסוקים:
המקור לכך הוא בספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ו: "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו, שלם ישלם שור תחת השור". כלומר, אם נודע לבעלים והתברר לו שהשור שלו נגח בקרניו, ובשלוש עתים שונות:
"כי שור נגח הוא" - היום.
"מתמול" - אתמול.
"שלשום" - ביום שלפני כן.
הרי לנו שלוש פעמים שבהן נגח השור. "ולא ישמרנו בעליו" - ואף על פי כן לא שמר הבעלים על שורו ולא מנע ממנו לגרום נזק נוסף, ועשה זאת השור פעם רביעית - "שלם ישלם שור תחת השור", ועליו לשלם נזק שלם על שוויו של השור שנגח והזיק.
שאלת המשנה:
המשנה פותחת ושואלת: "איזהו תם ואיזהו מועד". כל הבהמות מתחילות במעמד של תם, והשאלה כפולה: מתי חוזרת בהמה להיות תם, ומתי היא נעשית מועד מלכתחילה? בשאלה זו נחלקו התנאים.
שיטת רבי יהודה:
"מועד כל שהעידו בו שלושה ימים" - בהמה נחשבת למועד אם הבעלים קיבלו התראה רשמית בבית דין שלוש פעמים נפרדות, על כך שהבהמה גורמת סוג מסוים של נזק או מאיימת בצורה כלשהי. ההתראה חייבת להיות בשלושה ימים שונים, כלשון הפסוק, ושלוש פעמים ביום אחד אינן מספיקות: יש לראות אצל הבהמה דפוס מתמשך של נזק חריג והתנהגות חריגה. אין צורך בשלושה ימים רצופים, אלא בשלושה ימים נפרדים ומובחנים.
"ותם משיחזרו בו שלושה ימים" - היא חוזרת להיות תם, והבעלים חייבים שוב בחצי נזק בלבד, אם בשלושה ימים נוספים לאחר מכן - ושוב, לא בהכרח ימים רצופים, אלא שלושה ימים ללא התנהגות סותרת ביניהם - התנהגה הבהמה כראוי עם פרות אחרות ולא נגחה, דחפה או נשכה אותן.
"דברי רבי יהודה". נמצא שלדעתו נדרשים שלושה ימים נפרדים כדי להיעשות מועד, ושלושה ימים נפרדים כדי לחדול מלהיות מועד ולבסס דפוס חדש של תמות.
שיטת רבי מאיר:
"רבי מאיר אומר, מועד שהעידו בו שלוש פעמים" - אף אם גרמה הבהמה נזק שלוש פעמים ביום אחד, והבעלים הותרה שלוש פעמים באופן רשמי בבית דין. אף שהכול אירע ביום אחד, אומר רבי מאיר, קל וחומר שנוכחנו שבהמה זו מסוכנת ממש, ולפיכך היא מקודמת למעמד של מועד.
"כל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח" - וחזרתה למעמד תם היא כאשר ילדים קטנים משחקים בבהמה ומציקים לה, ואין היא תוקפת אותם בחזרה.
בחירת הדוגמה דווקא בילדים מדויקת: אין הבהמה מתייראת מהם מחמת קוטנם, ואף על פי כן, כאשר הם מתגרים בה כדרך הילדים והיא אינה מגיבה, מתברר שטבעה נוח יותר והיא חוזרת למעמד של תם.
שני אופנים בהבנת רבי מאיר:
אופן אחד: החזרה מן המועד לקדמותו קשה למדי, ואינה נעשית אלא במבחן זה של התינוקות המציקים לבהמה ואינה מגיבה להם.
אופן שני: רבי מאיר מודה לרבי יהודה שאם עברו שלושה ימים נפרדים, כהוכחה לכך שהבהמה כבר אינה נושכת או בועטת כדרכה, חוזרת היא להיות תם; אלא שהוא מוסיף שאף בפעם אחת, כאשר רואים שהתינוקות מציקים לה במשחקם ואינה עושה להם רעה, מבינים שטבעה של הבהמה טוב אחרי הכול.
ההלכה:
ההלכה אינה כרבי מאיר אלא כרבי יהודה, ולפיכך נדרש דפוס התנהגות במשך שלושה ימים נפרדים כדי שייעשה השור מועד, ודפוס התנהגות חדש במשך שלושה ימים נפרדים כדי להחזירו ממועד למעמד של תם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי המועד והתם, מן הפסוק "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום" שממנו למדנו שלוש נגיחות. רבי יהודה מצריך העדה בשלושה ימים נפרדים להיעשות מועד, ושלושה ימים נפרדים של התנהגות ראויה כדי לחזור לתם; רבי מאיר מסתפק בשלוש פעמים אף ביום אחד, ומעמיד את החזרה לתם במבחן "התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח", ובהבנת דבריו נאמרו שני אופנים. ההלכה נפסקה כרבי יהודה.