בבא קמא, פרק ד', משנה ד'. משנה זו דנה בתשלומי נזיקין במקרה שלאחד הצדדים המעורבים חסרה דעת - חרש, שוטה או קטן.
שלושת אלו שאין להם דעת:
חרש - חירש-אילם מלידה, שאין מידע נכנס אליו ואינו יוצא ממנו. לפיכך אנו מניחים שאין לו דעת, כלומר אין ביכולתו להבין את השלכות מעשיו.
שוטה - אדם שחסרה לו היכולת השכלית. הוא עושה מעשים המסכנים אותו או פוגע ברכוש עצמו, ואף הוא אינו מבין את השלכות מעשיו.
קטן - ילד או ילדה לפני גיל בר מצווה ובת מצווה. משלא התפתחו עד לשלב שבו הם מבינים את ההשלכות במלואן, אין הם אחראים מבחינה משפטית למגוון עניינים, ובכללם אחריות ממונית כאשר רכושם גורם נזק.
אצל הקטנים מדובר בדרך כלל ביתומים שירשו את הפרה מאביהם, וכעת היא גורמת נזק. האם הם חייבים לשלם? התשובה שלילית. יסודן של כל המשניות הללו, של המסכת כולה ושל הסדר כולו, הוא שאדם צריך לקחת אחריות; וכיוון שמהם אין מצופה לשאת באחריות, אין הם יכולים לשאת בה. אילו היו אחראים - היו חייבים לפצות ולשלם, אך משאין מטילים עליהם אחריות, אין הם משלמים.
דין המשנה - פיקח מול חרש, שוטה וקטן:
"שור של פיקח שנגח שור של חרש, שוטה וקטן - חייב" - אדם פיקח, רגיל, בריא ובר דעת, ששורו נגח שור של חרש, שוטה וקטן, חייב בתשלומי נזק, שכן מוטלת עליו האחריות לוודא שבהמתו לא תזיק. ואף שהניזק הוא מי שאין לו דעת, המזיק חייב לשלם.
"ושל חרש, שוטה וקטן שנגח שור של פיקח - פטור" - בהמה השייכת לחרש, לשוטה או לקטן שהזיקה לאדם בריא ובר דעת, בעליה פטורים מתשלום. על כך נאמר במקום אחר "פגיעתן רעה": הנכנס עמם לעימות נמצא נפסד, שכן הוא חייב לשלם להם, ואילו הם אינם חייבים לשלם לו, מפני שאין להם דעת.
"שור של חרש, שוטה וקטן שנגח - בית דין מעמידין להן אפוטרופוס":
כאשר בהמתם של חרש, שוטה וקטן מזיקה - והמונח "שנגח" כאן גמיש, שאין פירושו שהשור כבר הועד, אלא שהוא נוגח ועושה צרות - אי אפשר להעמיד את בעליה בדין, שהרי אין להם דעת: אין מתרים בהם ואין עושים את בהמתם מועדת. לפיכך בית דין מעמיד להם אפוטרופוס, מעין שומר ונאמן, שישגיח ויוודא שהבהמה לא תזיק, למען טובת הציבור.
אף שקרוב לוודאי שבית דין כבר מינה לחרש, לשוטה ולקטן אפוטרופוס, שכן הם זקוקים לנציג חוקי, נציג זה עומד שם אך ורק לטובתו של הקטן או היתום, ואין הוא ממונה להיות מזומן לבית דין בענייני שמירת בהמות - שהרי אין זה מטובתם. טובתם היא שלא יישאו באחריות כלל: יחזיקו בבהמתם ולא ישלמו נזקים. אך משנתברר שהבהמה מזיקה, ממנים לכך אדם - בין אדם נוסף ובין הטלת תפקיד נוסף על האפוטרופוס הקיים - הנושא באחריות ומשמש כתובת לתביעות הפיצויים.
"ומעידין להן בפני האפוטרופוס": אם נגחה הבהמה נגיחות נוספות, יכולים הניזקים להביא את האפוטרופוס לבית דין ולהתרות בפניו שהבהמה מזיקה, ולאחר שלוש פעמים היא נעשית מועדת. אז עולים התשלומים מחצי נזק לנזק שלם: עד עתה לא היה תשלום כלל, ואילו משנעשתה מועדת חלים תשלומים שהילדים אחראים להם.
נחלקו כיצד הדבר נעשה: האם האפוטרופוס נוטל את הכסף מנכסי הילדים, או שמא משלם מכיסו ומקבל מהם החזר. בכל אופן, ברור שאין הוא נושא באחריות כספית ישירה, שאילו כך היה, לא היה מסכים מלכתחילה לשמש אפוטרופוס, ואין זה רצוננו. רצוננו במי שייטול אחריות לשמירת ביטחון הרחובות, ולפיכך אין מטילים עליו יותר מאשר לעשות כמיטב יכולתו ולשמש כתובת לתלונות.
"נתפקח החרש, נשתפה השוטה והגדיל הקטן":
המשנה ממשיכה ומונה שלושה שינויים: "נתפקח החרש" - שנתרפא החרש ויכול לשמוע ולדבר; "נשתפה השוטה" - שחזר השוטה לדעתו ונתרפא; "והגדיל הקטן" - שהגיע הילד לגיל בר מצווה. מה דין השור מעתה?
"חזר לתמותו, דברי רבי מאיר" - לדעת רבי מאיר חוזר השור להיות תם, ואף אם הוחזק כמועד על ידי האפוטרופוס, שב הוא לתמותו. הטעם: משנשתנתה הרשות ונעשה השור לבעלים חדשים, משתנים טבעו ומזלו, והשור עובר מעין איפוס וחוזר לתמותו.
"רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו" - לדעת רבי יוסי נשאר השור מועד כשהיה.
לפי פשוטם של דברים, המחלוקת היא אם מתאפס מעמדו של השור בשינוי הבעלות. להלכה נפסק כרבי יוסי. אולם הרמב"ם, וכן השולחן ערוך המביאו, מבינים שאף רבי יוסי מודה שבמכירה גמורה מתאפס מעמדו של השור, ורק במקרה שבעל השור נתפקח וחזרה אליו דעתו אין זה נחשב שינוי רשות אמיתי ובעלים חדשים, ולפיכך מודה רבי יוסי שהשור נשאר מועד.
"שור האיצטדין" - נושא חדש:
חלקה האחרון של המשנה עוסק בדין נפרד לגמרי: בעל חיים שהרג אדם חייב מיתה בסקילה ומוצא להורג בפועל. אין הבדל אם מדובר בפרה, בכלב או בתרנגול. הכלל הוא שבעל חיים שהרג אדם בכוונה, מתייחסים אליו במידה מסוימת כאל אדם רוצח, והוא מוצא להורג.
על כך אומרת המשנה: "שור האיצטדין אינו חייב מיתה" - שור שאומן להופיע באצטדיון, כדרך מלחמות השוורים, אף אם הרג אדם אינו נסקל. והטעם: "שנאמר: כי יגח" - "כי יגח שור את איש", ומשמע שנגח מעצמו, בניגוד ל"שיגיחוהו", שאחרים גרמו לו להרוג.
כלומר, המאמן פרה להיות רוצחת - שוב אין זו אשמתה שהיא תוקפת בני אדם, שהרי הוא שאימן אותה לכך, ולפיכך אין היא נושאת באחריות. ואפילו תקפה אדם בכוונה והרגתו, אין היא נתונה לעונש סקילה, שכן אין זו, כביכול, אשמתה: דרשת הפסוק היא שאומנה להיות רוצחת, ועל כן אינה חייבת מיתה.