בבא קמא, פרק ז', משנה ד'. במשנה השנייה שבפרק עמדנו על האופנים שבהם מתחייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמישה. במשנתנו נלמד חמישה מקרים, מקבילים ביסודם, שבהם פטור הגנב מאותם תשלומים ואינו משלם אלא תשלומי כפל בלבד.
המקרה הראשון - עדות על הגניבה והודאה על הטביחה:
לשון המשנה: "גנב על פי שנים" - שני עדים מעידים שאדם זה גנב, ובכך מתחייב הוא בתשלומי כפל. "וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו" - אך על הטביחה או המכירה שלאחר הגניבה אין אלא עד אחד, או שהגנב עצמו הודה בכך. במקרה זה "משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה".
טעם הפטור בהודאת עצמו: תשלומי ארבעה וחמישה אינם תשלומי פיצוי ממוני אלא קנס, כעין עונש, וכלל הוא ש'מודה בקנס פטור' - אדם שהודה בחיובו בקנס בטרם שילמו, נפטר מלשלמו. דין זה נלמד מן הפסוק בפרשת משפטים: "אשר ירשיעון אלהים" - ההרשעה צריכה לבוא מכוחו של בית הדין, ואם הורשע על פי הודאת עצמו בלבד, פטור מן הקנס.
המקרה השני - "גנב וטבח בשבת":
אם גנב את הבהמה (בין בשבת ובין בחול, אין הדבר משנה) וטבח אותה בשבת, הרי השחיטה היא מלאכה שיש בה, בנסיבות המתאימות, חיוב מיתה, ונכנס לתוקפו הכלל של 'קים ליה בדרבה מיניה'. כיוון שהוא עומד - לכל הפחות בכוח - בחיוב מיתה, אינו משלם ארבעה וחמישה.
הדברים אמורים בטביחה בלבד. המוכר בשבת אינו עובר אלא על איסור דרבנן, שאין בו חיוב מיתה, ולפיכך המוכר את הבהמה הגנובה בשבת חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
המקרה השלישי - טבח לעבודה זרה:
גנב את הבהמה ושחט אותה לשם עבודה זרה. השחיטה היא אחת מארבע העבודות שבהן עובדים את הקב"ה, ולפיכך השוחט לעבודה זרה מתחייב מיתה, וחל הכלל של 'קים ליה בדרבה מיניה' - ואין הטביחה גוררת עמה את קנס הארבעה והחמישה.
אך אילו רק מכר אותה לעבודה זרה, היה חייב: מכירת דברים לעבודה זרה אמנם אסורה, אך אין היא עבירה שחייבים עליה מיתה, ולפיכך חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
המקרה הרביעי - "משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר":
גנב בהמה מרשות אביו, ולאחר מכן מת אביו, ורק אז טבח או מכר אותה. כיורש, נעשה הבן בעלים חלקי על הבהמה, ואף שיש לו אחים אין הדבר משנה. הפסוק נקט "וטבח ומכר", ומן הו' היתרה שבמילים אלו למדים שנדרשת טביחה שלמה או מכירה שלמה שנעשו באיסור. כאשר חלק מן הבהמה שלו, אין כאן עבירה שלמה, ואינו מתחייב בקנס.
ראוי לדייק: כל זה כאשר האב מת תחילה והבן זכה בבהמה ב'נחלה', בירושה ישירה החלה מאליה. אך אם טבח או מכר תחילה ורק אחר כך מת אביו, חייב - שהרי בשעת הטביחה או המכירה עדיין הייתה הבהמה של אביו.
המקרה החמישי - "גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר":
גנב את הבהמה ולאחר הגניבה הקדישהּ לבית המקדש. אמנם כלל הוא שייאוש לבדו אינו מועיל להעברת בעלות, וכן הוא הדין; אך כפי שנלמד בהרחבה בפרק העשירי, ייאוש בצירוף שינוי רשות - שהבעלים המקוריים התייאשו מלקבל את גנבתם בחזרה, והחפץ עבר לרשות אחרת - מועיל. כאן עוברת הבהמה לרשותו ולבעלותו של בית המקדש, ונעשית רכושו של הקדוש ברוך הוא כביכול. משטבח או מכר לאחר מכן בהמה זו שהיא של הקדש, פטור, שכן אין תשלומי ארבעה וחמישה חלים על ממון הקדש.
מקור הדרשה: נאמר "ישלם שנים לרעהו", ומתשלומי הכפל מתרחב הדין אף לארבעה וחמישה - התשלום הוא ל"רעהו", לחברו היהודי, ואין בית המקדש בכלל "רעהו".
ואף כאן הסדר מעכב: הפטור הוא דווקא כאשר שחט או מכר לאחר שהקדיש. אך אם שחט או מכר תחילה, ורק אחר כך הקדיש את הבשר, חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
בכל המקרים הללו הדין אחד: "משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - את הכפל הוא משלם, שהרי גנב בעדים מבית הבעלים, ומן הארבעה והחמישה הוא פטור.
שיטת רבי שמעון:
בסיום המשנה מובאת שיטת רבי שמעון, שאינה להלכה. רבי שמעון מחלק בקדשים בין בהמה שהמקדיש חייב באחריותה לבין בהמה שאינו חייב באחריותה. יסוד החילוק הוא ההבחנה שבין נדר לנדבה (הבחנה שעמדנו עליה במסכת מגילה):
נדר: אדם מחייב את עצמו להביא קרבן, ואף אם ייחד בהמה מסוימת לשם כך - אם מתה הבהמה, מוטלת עליו האחריות להשיג בהמה אחרת תחתיה.
נדבה: אדם אומר שבהמה זו תהיה קרבן, וכל התחייבותו היא בבהמה עצמה. אם מתה, אין עליו חובה למצוא אחרת תחתיה, שהרי החיוב חל על הבהמה ולא עליו.
לפיכך, כאשר גנב ושחט בהמת הקדש שהבעלים חייב באחריותה, נמצא שהוא מחייב את הבעלים לרכוש בהמה חדשה. סובר רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי: הגורם לחברו הפסד ממוני, כאילו הזיקו בממונו ממש. אף שהבהמה עצמה כבר אינה של הבעלים אלא של הקדש, כיוון שהבעלים ייאלץ להחליפה - הרי זה כאילו נטל את הממון מכיסו, ולכן "משלם תשלומי ארבעה וחמישה".
אך "שאין חייב באחריותן" - בבהמה שהוקדשה בנדבה, שאם נשחטה אין הבעלים צריך להביא אחרת תחתיה - אף רבי שמעון מודה שהגנב "פטור". שהרי אף הוא מסכים בעיקרון ששחיטת בהמת הקדש אינה מחייבת בארבעה וחמישה, ולא בא לחייב אלא מטעם גרימת ההפסד הממוני לבעלים.
מכל מקום, אין ההלכה כרבי שמעון אלא כחכמים, הם התנא קמא שבמשנתנו, הסוברים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. עצם העובדה שאדם גורם לחברו הפסד כספי אינה עושה את החפץ לשלו: החובה המוטלת על המקדיש להחליף את בהמתו אינה מלמדת שהבהמה עדיין שלו - אין היא שלו, אלא שיש עליו התחייבות נפרדת להחליפה. לפיכך, אף הגונב ושוחט בהמה שהוקדשה בנדר ויוחדה לכך, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.
לסיכום: במשנה זו למדנו חמישה מקרים שבהם משלם הגנב כפל ואינו משלם ארבעה וחמישה: כשהטביחה והמכירה הוכחו בעד אחד או בהודאת עצמו (מדין 'מודה בקנס פטור'); כשטבח בשבת או לעבודה זרה (מדין 'קים ליה בדרבה מיניה'); כשגנב משל אביו ומת אביו קודם הטביחה, שאז אין כאן טביחה או מכירה שלמות; וכשהקדיש ואחר כך טבח ומכר, שאין הקדש בכלל "רעהו". לבסוף עמדנו על מחלוקת רבי שמעון וחכמים בשאלת דבר הגורם לממון, ועל כך שההלכה כחכמים.