בבא קמא, פרק ז', משנה ג'. המשנה ממשיכה מן הנקודה שבה עסקנו: ישנן כאן שתי עובדות הלכתיות נפרדות, ושתי מערכות עדות שעשויות להיות שונות זו מזו - אחת על עצם הגניבה, ושנייה על הטביחה או המכירה של הבהמה שנלקחה. משנתנו באה לדון כיצד חלים דיני עדים זוממים בתרחיש כזה.
הכחשה והזמה - מהו ההבדל?
עדים זוממים הם עדים שעדותם הופרכה. יש להבחין בין שני מצבים שונים:
הכחשה: כת עדים שנייה באה ואומרת שהכת הראשונה לא אמרה את האמת. במצב זה נוצרת סתירה בין העדויות, בית הדין אינו יודע כיצד לפסוק, ושתי הכתות נדחות מלפניו.
הזמה: הכת השנייה אינה מכחישה את תוכן העדות, אלא את עצם האפשרות להעיד: "עמנו הייתם במקום אחר בשעה שאתם טוענים שראיתם את המעשה". כיוון שלא היו בזירת העבירה, אין בכוחם להעיד כלל, ועדים אלו נקראים 'עדים זוממים' (עדים שקשרו קשר וזממו).
בעדים זוממים נאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - עושים לעדים את שזממו לעשות לאדם שנגדו העידו עדות שקר. משנתנו עוסקת בהיבט הממוני של דין זה: כיצד מוטל התשלום על כתות שהוזמו ביחס לעדות הגניבה או ביחס לעדות הטביחה והמכירה שלאחריה.
כת אחת שהעידה על הגניבה ועל המכירה:
"גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין - משלמין הכל" - כת אחת מעידה שהגנב גנב את הבהמה, ואותה כת עצמה מעידה שאף שחט או מכר את אותו כבש, עז או פרה. לאחר מכן באה כת שנייה ומזימה אותם: עמנו הייתם, ולא הייתם בזירת המעשה בשעה שטענתם. עדותם בטלה, והעדים הזוממים משלמים הכל - אם מדובר בפרה שנגנבה ונמכרה, ישלמו שני העדים יחדיו פי חמישה משוויה, שהרי זהו "כאשר זמם", מה שביקשו להוציא מן הגנב.
ראוי לציין כי כל זה כאשר העדות על הגניבה ועל המכירה שלאחריה באה כמקשה אחת. אך אם היו אלו שני מעמדות נפרדים - תחילה העידו על הגניבה, ולאחר מכן העידו על המכירה או הטביחה - אין הם משלמים אלא את החלק הראשון בלבד, תשלומי הכפל של הגניבה. הטעם לכך טכני (וחלק גדול ממשנה זו אכן טכני): הכלל הוא "עד זומם למפרע הוא נפסל". משהוכח שהעדים זוממים, נפסלת עדותם למפרע. לפיכך, כשהוזמה העדות על הגניבה, אותה עדות אינה קבילה עוד, והם חייבים בכפל שביקשו לחייב בו את הנאשם; אך אין אפשרות לבנות על עדות פסולה את השלב השני, שנטל את הבהמה הגנובה ומכרה, שהרי שוב אין אנו מתייחסים אליה כאל בהמה גנובה. אף שהוזמו בשני ההיבטים, רק העדות הראשונה רלוונטית, והשנייה נופלת מפני שהיא בנויה עליה - ולפיכך ישלמו כפל בלבד.
שתי כתות נפרדות:
"גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי שנים אחרים, אלו ואלו נמצאו זוממין - הראשונים משלמין תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שלשה" - כת א' מעידה על הגניבה, כת ב' מעידה על הטביחה או המכירה שלאחריה, ובאים זוגות נוספים ומזימים את שתיהן: עמנו הייתם, ולא בזירת העבירה. במקרה כזה:
הראשונים: הכת שהעידה על הגניבה, וביקשה לחייב את הגנב בתשלומי כפל, היא שתשלם את הכפל.
האחרונים: הכת שהעידה על הטביחה והמכירה תשלם את מה שביקשה לחייב - שלושת התשלומים הנוספים בשור, או שני התשלומים הנוספים בשה.
כפי שנתבאר במשנה הקודמת, מדובר בשתי עובדות הלכתיות נפרדות, ולפיכך כל כת נושאת בחלקה שלה.
ושוב, באופן דומה למקרה הראשון: לדעת רש"י והברטנורא, משהוזמה הכת הראשונה שהעידה על הגניבה, מתמוטט כל מגדל הקלפים שעליו נבנה השקר, שכן השלב הראשון חייב להיות ביסוס הגניבה, ורק על גביו תיתכן מכירה או טביחה. משהופרך חלק הגניבה, נופל גם חלק המכירה והטביחה. לפיכך, עדות הכת השנייה, אף שהתברר לאחר מכן שאינה נכונה, אינה עושה אותם עדים זוממים, שהרי לא העידו על דבר שעמד לצאת אל הפועל - כבר בשלב הראשון הופרכה העובדה ההלכתית שהבהמה נגנבה מלכתחילה, וממילא אין משמעות למכירה או לטביחה שלאחריה.
נמצא, לשיטת רש"י והברטנורא: כת א' העידה על הגניבה, כת ב' העידה על המכירה שלאחריה, באה כת ג' והזימה את כת א', ולאחר מכן באה כת ד' והזימה את כת ב'. כיוון שעדותה של כת ב' בנויה על עדותה של כת א', ומשהוזמה כת א' נפלה עדותה - שוב אין משמעות לעדות כת ב'. לפיכך רק כת א' תשלם "כאשר זמם", דהיינו תשלומי כפל, ואילו כת ב' תיפטר לגמרי. כך למד הברטנורא, וכך משמע מרש"י, וכשיטת אביי בגמרא.
ודבר זה תמוה מעט, שהרי אין הלכה כאביי אלא כרבא. ולדעת רבא, עצם הזמת הכת הראשונה אינה מרוקנת את עדות הכת השנייה ממשמעותה, שכן "הכחשה תחילת הזמה" - בכל הזמה יש יסוד של הכחשה המשמש לה אבן בניין. לפיכך, לדעת רבא ולכאורה גם להלכה, אף שהוזמה הכת הראשונה, הכת השנייה תתחייב בתשלום. ומלשון הרמב"ם עולה שהכת השנייה משלמת תשלומי ארבעה וחמישה, ולא שלושה או שניים בלבד - וגם זה קשה להבנה, וצריך עיון מדוע פסק כך במקרה זה.
כשהוזם אחד מן העדים בלבד:
"אחד מן האחרונים זומם - בטלה עדות שנייה" - אם נמצא שאחד משני העדים שהעידו על הטביחה או המכירה הוא עד זומם, נופלת העדות השנייה כולה. אף שרק אחד מן השניים הוזם, הרי נדרשים שני עדים המעידים יחדיו, וממילא הכול בטל. הכת השנייה לא תשלם דבר, אף שאחד מהם שקרן.
"אחד מן הראשונים זומם - בטלה כל העדות" - אך אם אחד משני העדים שהעידו על הגניבה נמצא עד זומם, בטלה העדות כולה, שהרי לא הוכחה עצם הגניבה. וכיוון שכך, אין משמעות לכך שמכר או טבח את הבהמה לאחר מכן, והכול נופל: אין איש משלם דבר, וכולם פטורים.
כך למד הברטנורא, וכן רש"י: אם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה. משלא הוכחה הגניבה מלכתחילה, שוב אין כל רלוונטיות לטביחה ולמכירה שבאו אחריה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יישום דין עדים זוממים בגניבה ובמכירה. עמדנו על ההבדל שבין הכחשה להזמה ועל הכלל "ועשיתם לו כאשר זמם"; ראינו שכת אחת שהעידה על הכול משלמת הכול, ואילו כשהעידו בשני מעמדות נפרדים משלמים כפל בלבד מכוח הכלל "עד זומם למפרע הוא נפסל"; בשתי כתות - הראשונים משלמים כפל והאחרונים שלושה; ועמדנו על מחלוקת אביי ורבא ועל פסק הרמב"ם. לבסוף למדנו שהזמת אחד מן האחרונים מבטלת את העדות השנייה, והזמת אחד מן הראשונים מבטלת את העדות כולה.