בבא קמא פרק שביעי, משנה ה'. משנה זו מונה מגוון מקרים שבהם גנב אדם בהמה ומכרה או שחטה, ואף על פי כן ייפטר מתשלומי ארבעה וחמישה - מחמת חיסרון טכני שנפל במעשהו.
פטור מחמת חיסרון במכירה או בבעלות:
"מכרו חוץ מאחד ממאה שבו" - הגנב מכר את הבהמה, אך שייר לעצמו חלק קטן מן הבעלות שבה. המשנה נוקטת אחוז אחד, אך הדין נכון אף אם שייר לעצמו חלק זעום הרבה יותר. שהרי הפסוק אומר "וטבחו או מכרו" - ומכיוון שלא מכר את כולה, פטור.
"או שהיה לו בו שותפות" - הבהמה שגנב ומכר או שחט הייתה שייכת בחלקה גם לו, שכן הוא ושותפו היו שותפים בבהמה או במשק, והוא גנב את חלקו של השותף ומכרו או שחטו. כיוון שחלק מן הבהמה שייך לו עצמו, אין זו מכירה שלמה ואין זו שחיטה שלמה, ולפיכך פטור.
פטור מחמת שחיטה שאינה כשרה:
הטביחה האמורה בפסוק צריכה להיות טביחה כשרה. יש להבחין בין מקרים אלו לבין המחלוקת שנזכרה לעיל בין ריש לקיש לחכמים: שם השחיטה עצמה כשרה, אלא שאין אפשרות לאכול מן הבשר מחמת סיבה חיצונית, כגון חולין בעזרה. כאן, לעומת זאת, מדובר במעשה שאיננו שחיטה כשרה כלל:
"השוחט ונבלה בידו" - התכוון לשחוט כראוי, אך לא נהג כהלכות השחיטה, והבהמה נעשתה נבילה בידו.
"הנוחר" - בהגדרת הנחירה קיימת מחלוקת, כפי שראינו, אך הנקודה היא שאין זו שחיטה כלל: המית את הבהמה בדרך אחרת לגמרי, ויש המבארים שנטל סכין וחתך מן האף ולמטה עד הטבור. אין זו שחיטה כשרה, ואין זה נחשב 'טבח' שבפסוק, ולפיכך פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.
"המעקר" - לשון עקירה. הוא אמנם ממית את הבהמה בשני הסימנים, הקנה והוושט, שחיתוכם נדרש לשחיטה כשרה, אך אינו עושה זאת בסכין אלא עוקר אותם בידיו. הבהמה אכן מתה דרך הסימנים, אך אין זו שחיטה כשרה.
בכל המקרים הללו אין המעשה נחשב 'טבח' האמור בפסוק, ולפיכך "משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - כגנב הוא חייב לשלם את שווי הגניבה ואת הכפל, אך פטור מתשלומי הארבעה או החמישה שהיה משלם על שחיטת כבש או שור.
פטור מחמת שלא נעשה מעשה גניבה:
החלק הבא של המשנה עוסק בעניין טכני מסוג אחר: כדי שכל דינים אלו יחולו, על האדם להיות גנב מבחינה הלכתית. הגניבה מחייבת מעשה קניין, כדרך שאדם קונה חפצים בדרכים אחרות. שני מעשי קניין עיקריים ישנם בבהמה:
הגבהה: הרמת הבהמה. קניין זה חל אף ברשות הבעלים - הפורץ לחצר חברו ומגביה את עזו נעשה גנב מיד, שכן ההגבהה היא מעשה המחיל העברת בעלות.
משיכה: הנהגת הבהמה או גרירתה. משיכה אינה מועילה כמעשה קניין ברשותו של הבעלים המקורי, אלא בשטח ניטרלי בלבד, כגון סמטה או רשות הרבים. לפיכך המושך את הבהמה בתוך חצר הבעלים, אף שכוונתו לגנוב, לא עשה מעשה גניבה; רק משעה שהוציאה וגררה אל מחוץ לחצר, לרחוב או למדרכה, נשלם מעשה הגניבה.
מכאן שאם המכירה או הטביחה קדמו למעשה הקניין, הרי הבהמה לא נגנבה מבחינה הלכתית, ולא יחולו תשלומי ארבעה וחמישה, ואף לא תשלומי הכפל.
שלושה מקרים מונה המשנה שבהם חייב:
"גנב ברשות הבעלים... וטבח ומכר חוץ מרשותם" - הגנב נכנס לרשות הבעלים, משך את הבהמה והוציאה אל מחוץ לרשותם. המשיכה אל מחוץ לרשות היא שהשלימה את הגניבה, ומשטבח או מכר שם - חייב.
"או שגנב חוץ מרשותם... וטבח ומכר ברשותם" - ראה את הכבש מסתובב ברחוב, לאחר שקפץ מעל הגדר, ומשכו מתוך כוונה לגנוב, שלא ברשות הבעלים. בכך נעשה גנב. ואף אם לאחר מכן הוליך את הבהמה בחזרה אל שטח הבעלים המקוריים ומכרה שם - הציב שלט והציע אותה למכירה כאילו שלו היא, או ששחטה - חייב, שכן נעשה גנב בשעה שמשכה מחוץ לרשות הבעלים.
"או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם" - הכל אירע מחוץ לרשות: ראה את עז שכנו שיצאה מן הבית ונטלה לעצמו, ועצם נטילתה מחוץ לרשות היא מעשה הגניבה, ולאחר מכן טבח או מכר אותה בעודה מחוץ לרשות.
בכל המקרים הללו "משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - לא זו בלבד שהוא משלם את הכפל על היותו גנב, אלא לאחר ששחט או מכר את גניבתו חייב גם בתשלומי הארבעה או החמישה.
"אבל גנב וטבח ומכר ברשותם - פטור":
הפורץ לחצר שכנו ואינו מוציא את הבהמה מן החצר ואף אינו מגביהה לקנותה בהגבהה, אלא מוליכה או גוררה בתוך רשות הבעלים בלבד, ובעודו בשטחם טבח ומכר - שחט אותה שם ומכר את בשרה, או שהציב שלט ומכר את הפרה, העז או הכבש למי שסבר שהבהמה שלו ומן החווה שלו - מעולם לא הוציא את הבהמה מן השטח עד לאחר שמכרה, ולפיכך לא נעשה גנב כלל, ופטור לגמרי.
נמצא שאדם זה אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, ואף לא בתשלומי כפל, שהרי לא גנב. כל חיובו הוא מדין מזיק בלבד: הקופץ לחצר חברו וממית את בהמתו חייב בתשלומי הנזק, ולפיכך עליו להשיב את שווי הבהמה - וזה כל חיובו. ואם עיבד את בשרה, רשאי אף להותיר את הבשר בידו.
לסיכום: משנה זו מנתה מקרים שבהם הגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. תחילה מחמת חיסרון במעשה המכירה או בבעלות - המשייר לעצמו חלק מן הבהמה או מי שהיה שותף בה. לאחר מכן מחמת פגם בטביחה - השוחט ונבלה בידו, הנוחר והמעקר, שאין מעשיהם בכלל 'טבח' שבפסוק, ולפיכך משלמים כפל בלבד. לבסוף מחמת שלא נשלם מעשה הגניבה: כיוון שמשיכה אינה קונה ברשות הבעלים, מי שגנב, טבח ומכר כולו בתוך רשותם פטור לגמרי, ואינו חייב אלא בתשלומי נזק כמזיק.