לפנינו משנה ד' בפרק החמישי של מסכת בבא קמא, האחרונה בטרם ניגש לעסוק באב הנזק של בור. נושאה חורג במקצת מסדר הפרק: דיני 'דמי ולדות' - הפיצוי הכספי שמשלם אדם שגרם לאישה הרה להפיל.
מקור הדין בתורה:
ההלכה נלמדת מן הפסוק בפרשת משפטים (שמות כ"א, כ"ב): "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון - ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה".
"וכי ינצו אנשים" - כאשר אנשים ניצים זה בזה. המילה "אנשים" משמעותית לרוב השיטות: בני אדם דווקא, ולא בהמות, ומכאן שאם בהמה גרמה להפלה אין חיוב פיצוי.
"ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" - אחד מהם פוגע באישה הרה, והיא מפילה.
"ולא יהיה אסון" - איש לא מת מחמת הפגיעה. העובר שלא נולד מת, אך אדם חי ושלם לא מת.
"ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" - יש להעניש בממון את הגורם להפלה, כפי הראוי, ולגבות ולתת לבעלה של האישה שאיבדה את ילדה.
נמצא שהתשלום ניתן בנסיבות רגילות לבעל המאבד את ילדו, ולא לאישה, אף שהיא זו שאיבדה אותו בפועל. זהו פיצוי כספי על אובדן הוולד עצמו - תשלום עצמאי ונפרד מן התשלומים הרגילים המשולמים על חבלה.
כאשר אדם חובל בחברו ישנם חמישה סוגי תשלומים (ופרטיהם יתבארו בפרק ח'):
נזק - ירידת הערך.
צער - התשלום על הכאב הפיזי.
בושת - הסבל הנפשי.
שבת - אובדן ימי העבודה.
ריפוי - ההוצאות הרפואיות.
במשנתנו מדובר במקרה שבו נדחפה האישה בבטנה בלא נזק קבוע, בלא בושת ובלא צער ממשי, והוולד יצא. אף על פי כן יש כאן אובדן של הוולד, המחייב פיצוי בפני עצמו.
ראוי לשים לב לתנאי "ולא יהיה אסון": אילו הייתה האישה נפגעת פגיעה חמורה שגרמה למותה, חס ושלום, היינו נכנסים לגדר 'קם ליה בדרבה מיניה' - שכאשר נעשה מעשה שחייבים עליו מיתה, אין מתחשבים בתשלומי ממון כלל. כאן מדובר בתשלום ממוני גרידא.
לשון המשנה:
"שור שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - פטור מדמי ולדות" - שור שכיוון להתקיף שור אחר, החטיא את מטרתו ופגע באישה הרה, והיא הפילה: בעל השור המזיק פטור, ואינו משלם דבר לאבי הוולד. הטעם, כאמור: הפסוק נקט "אנשים" - בני אדם, ולמעט בעלי חיים.
"ואדם שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות" - ראובן שביקש להכות את שמעון, והכה במקומו אישה הרה והיא הפילה, חייב לשלם את דמי הוולדות לבעל.
כיצד משלם דמי ולדות?
המשנה מבארת את דרך החישוב: "שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה" - אומדים את ההפרש שבין שוויה, כביכול כשפחה, קודם ההפלה, לבין שוויה לאחריה. הפסד זה - אובדן התינוק והירידה בכושר ההולדה שלה - הוא שמחייב תשלום.
בגמרא מבואר שההפרש כולל שני מרכיבים נפרדים:
שוויו של העובר עצמו, כערך מוסף לאישה.
מראה האישה המעוברת: אישה הרה נראית בריאה יותר, חסונה, כבדה וגדולה, ובזמן המשנה נחשב הדבר לנאה ומושך. משאיבדה את הריונה, איבדה גם היבט זה, וגם הוא בכלל ההפסד.
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן, משהאשה יולדת משבחת" - רשב"ג משיג על אופן חישוב זה: לפי דרך זו, לכל הפחות בלידה הראשונה, שוויה של האישה עולה דווקא לאחר הלידה.
הטעם לכך: הרוכש שפחה העומדת ללדת חושש שמא לא יסתיים הדבר בשלום ותמות בלידתה. מקרים של מיתת אישה בלידה היו שכיחים, ובפרט בלידת התינוק הראשון, ואם לא הייתה מסוגלת ללדת כלל היה הדבר קטלני עבורה. מעריכים שכשני אחוזים מכלל הלידות בעת העתיקה הסתיימו במות האם - עסק מסוכן. לפיכך יעדיפו הקונים אישה שאינה עומדת ללדת, שכן אין צורך לקזז משוויה את הסיכון שלא תשרוד.
"אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל" - לדעתו מחשבים את שוויו של הוולד בפני עצמו. ישנן שיטות שונות בדרך החישוב המדויקת, אך ביסודו של דבר: אילו היה נשאל בעל שפחה העומדת ללדת כמה היה משלם כדי שהוולד ייוולד בשלום ולא יופל, פיצוי מעין זה הוא החוב לאביו של הוולד.
למי משולמים הדמים?
נקודת המוצא היא שיש בעל שלו ניתן הכסף. תשלומים על נזקי האישה עצמה - אילו נחבלה בגופה, למשל איבדה את ידה, או סבלה כאב גופני קשה - הולכים לכיסה שלה. אך אובדן הוולד, וכן אובדן צורת גופה המעוברת, הם הפסדים שהפיצוי עליהם הולך לאבי הילד. המשנה נקטה "בעל", ולאמיתו של דבר הזכאי הוא האב, אף אם באופן היפותטי לא היו נשואים.
מאחר שמדובר בתשלום ממוני, אם נפטר האב בינתיים ואי אפשר לשלם לו - למי עובר התשלום? על כך אומרת המשנה: "ואם אין לבעל - נותן ליורשיו". אין נותנים לאישה, אלא ליורשי הבעל, שכן התשלום הממוני מגיע לו, וממילא יורשיו הם הזכאים לו.
הרמב"ם פוסק שאם בשעת ההפלה כבר היה האב מת, אין הוא הזכאי לכתחילה, והדמים עוברים אליה ולא ליורשיו. השולחן ערוך מביא שיטה זו, ויש חולקים וסוברים שבכל מקרה עוברים הדמים ליורשי האב, אף אם מת קודם ההפלה.
שפחה שנשתחררה וגיורת:
"הייתה שפחה ונשתחררה או גיורת" - מדובר באישה שאיבדה את עוברה ואין לה בעל, והיא עצמה שפחה משוחררת שנישאה לעבד משוחרר, או גיורת שנישאה לגר.
לכל יהודי מלידה יש יורשים, שכן תמיד יימצא קרוב באילן היוחסין, וכל עם ישראל בסופו של דבר קרובי משפחה הם. לעומת זאת, המתגייר הרי הוא כקטן שנולד, ואם אין לו ילדים משלו הריהו מנותק להלכה מאילן המשפחה שלו: הוריו, דודיו וכיוצא בהם אינם יורשיו.
נמצא שבמקרה שגם לאישה וגם לבעלה אין יורשים, אין למי לשלם את דמי הוולדות. הכלל הוא שגר שאין לו יורשים שמת - נכסיו הפקר, וכל הקודם בהם זכה, ואין הם עוברים לאיש בתורת נחלה. לפיכך, כאשר יש תשלום המגיע לאבי הוולד שאבד, ואין אב לקבלו ואין יורשים שיירשו חוב זה, נשאר הממון בכיסו של המזיק.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין דמי ולדות הנלמד מן הפסוק "וכי ינצו אנשים": פיצוי ממוני על אובדן הוולד, הנפרד מחמשת תשלומי החובל. שור שהזיק פטור, שנאמר "אנשים" ולא בהמות, ואילו אדם חייב. עמדנו על שתי דרכי השומה - שומת ההפרש בשווי האישה לפני הלידה ולאחריה, לעומת שיטת רבן שמעון בן גמליאל השמה את שווי הוולדות עצמם - ועל השאלה למי משולמים הדמים: לבעל, וכשאינו קיים ליורשיו, וכשאין יורשים כלל נשאר הממון ביד המזיק.
בחלק הבא ניגש לעסוק באב הנזק של בור.