בבא קמא פרק ה', משנה ג'. אנו ממשיכים מן המשנה הקודמת, והפעם נעסוק בבהמה שנכנסה לחצר חברו - שלא ברשות וברשות - ובחלוקת האחריות שבין בעל הבהמה לבעל החצר.
"הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות":
ראובן ושמעון שכנים הם, וראובן הכניס את בהמתו לחצרו של שמעון בלא רשות. אומרת המשנה: "ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור". אם שורו של שמעון נגח את בהמת ראובן, או שכלבו נשך אותה, פטור שמעון מלשלם על הנזק שגרמו בעלי חייו, שהרי מה לבהמתו של ראובן בחצרו?
ומה בין נגיחת השור לנשיכת הכלב? הכלבים תוקפניים מטבעם, וכשנכנסת בהמה לתחומם קרוב לוודאי שינשכו אותה. לפיכך היה מקום לומר שמשעה ששמעון יודע כי בהמת ראובן מצויה בחצרו, מוטל עליו לרסן את כלבו. המשנה מלמדת שאין הדבר כן, ואין זו אחריותו כלל. לראובן אין מה לחפש שם עם בהמתו, ועליו לשאת בתוצאות אם תותקף בידי בעלי חייו של שמעון.
"נגח הוא שורו של בעל הבית - חייב":
מנגד, אם בהמתו של ראובן נגחה את שורו של שמעון - חייב ראובן לשלם, שהרי אין לבהמתו רשות להימצא שם. בשור תם הדין הוא חצי נזק. אמנם כפי שלמדנו בתחילת המסכת, לשיטת רבי טרפון - שאין הלכה כמותו - תם שהזיק ברשות הניזק, במקום שאינו שלו, משלם נזק שלם.
"נפל לבור והבאיש מימיו":
נפלה בהמתו של ראובן לבורו של שמעון וקלקלה את מימיו - חייב. ומאיזה אב נזק? נחלקו בכך הפוסקים:
הט"ז: זהו מקרה של רגל - הבהמה עושה כדרכה, מהלכת ומזיקה דרך הילוכה, והרי היא מלוכלכת ומלכלכת תוך כדי הילוכה. לפיכך משלם נזק שלם.
הסמ"ע: זהו מקרה של קרן, שכן אין דרכן של בהמות לשחות במאגרי המים ובבורות ולהזיק בדרך זו - מעשה משונה הוא, ולפיכך חצי נזק ולא נזק שלם.
ראוי לדייק: הנזק האמור מתרחש בעת הכניסה למים. אולם אם הבהמה שוהה בבור, ומעצם רביצתה במים שלושה ימים היא מזהמת אותם, אין זה רגל ואף לא קרן, אלא בור. הבהמה רובצת ללא ניע ומתפקדת כדומם, והמים נפסדים מחמת המפגע. אמנם בדרך כלל בור הוא מפגע שהבהמה באה במגע עמו, וכאן המים הם הבאים במגע עם המפגע המונח בתוכם - ואף על פי כן נחשב הדבר בור.
מכאן נפקא מינה חשובה. כפי שהזכרנו, ונראה זאת במפורש בהמשך הפרק, נאמרה דרשה: "שור ולא אדם, חמור ולא כלים" - היוצר מפגע בתורת בור אינו משלם על נזקים שגרם בורו לדברים שאינם בעלי חיים. ואף שהדרשה נוקטת "כלים", הוא הדין למים. לפיכך, אם הנזק לאספקת המים נגרם מן הבהמה שרבצה שם ותפקדה כמפגע של בור, פטור ראובן מלשלם לשמעון על נזקי מימיו, שהמזיק מים בבור פטור.
"היה אביו או בנו לתוכו - משלם את הכופר":
מה הדין אם בשעה שקפצה הבהמה אל תוך הבור היו אביו או בנו של שמעון בתוכו? אין הדבר תלוי דווקא באב ובבן, ואפילו בחברו הטוב, אלא שדרך הדברים היא שהמצוי במאגר המים לרחוץ או לשאוב הוא מבני המקום. אם קפצה הבהמה על האדם והמיתה אותו, הבעלים - ראובן, שהניח לבהמתו להיכנס לחצרו של שמעון - משלם כופר.
כבר למדנו את שיטת האמורא רב, שאין חיוב כופר אלא בבהמה מועדת, היינו שכבר עשתה כן שלוש פעמים: בהמה שקפצה על בני אדם בתוך בורות מים והוחזקה בכך שלוש פעמים, ומשום כך נכנס חיוב הכופר. ואם תאמר: אם כבר המיתה בני אדם, כיצד היא עדיין קיימת בעולם, והרי היה עליה להיסקל? התשובה היא שברחה מן הדין, או שאופן ההמתה היה פטור, הכל לפי מי שהמיתה. על כל פנים, לשיטת רב נדרש כאן מצב של מועד: הבהמה קפצה על בני אדם שלוש פעמים בעבר, והבעלים יודע בכך, ולפיכך נושא ראובן באחריות מלאה לתשלום הכופר.
קפצה הבהמה אל תוך הבור כדי להשיג מזון הצף בו, כעלי שושנת מים וכיוצא בהם, ולא נתנה דעתה על האנשים שבתוכו - אין היא חייבת מיתה על כך, אך יש חיוב תשלומי כופר. וראוי לציין שלדעת המהר"א שמואל, שאין הלכה כמותו, משלמים את הכופר אף בתם ולא רק במועד.
"אם הכניס ברשות - בעל החצר חייב":
הכניס ראובן את בהמתו לחצרו של שמעון ברשות, ונגח שורו של שמעון או נשך כלבו את בהמת ראובן - שמעון חייב לשלם. הטעם: התנא שלפנינו הוא אותו תנא של שתי המשניות הקודמות, הסובר שהנותן רשות לחברו להשתמש בשטחו מסכים מכללא לדאוג שלא יאונה כל רע, לכל הפחות בתורת שומר חינם, ונוטל על עצמו אחריות להגן על רכוש חברו מנזק. משהרשה שמעון לראובן להכניס את בהמתו, אם ניזוקה בהמה זו מכלבו - עליו לשלם את הנזק.
"רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור":
רבי - הוא רבי יהודה הנשיא - חולק, וכן הלכה. בכל המקרים שנמנו, בקדרות, בפירות ובבעלי החיים, אין הבדל: עצם מתן הרשות להשתמש בחצר, במחסן או בנכס אינה כוללת הסכמה לשמור על חפצי המשתמש ולהגן עליהם מנזק. אלא אם כן קיבל בעל הבית על עצמו במפורש לשמור, אין הוא אחראי בכך. לפיכך, לדעת רבי, על ראובן להיזהר בהכניסו את בהמתו לחצרו של שמעון ולוודא שלא תינזק; ואם ניזוקה - אין זו אשמתו של שמעון, ואינו חייב לשלם.
וכן להיפך: אם נגחה בהמתו של ראובן את שורו של שמעון, או דרכה על רגל כלבו וגרמה נזק כלשהו, אין לשמעון טענה כלפי ראובן. שהרי שמעון הוא שנתן לראובן רשות להכניס את הבהמה, ואף שלדעת רבי, וכן ההלכה, אין הוא מקבל על עצמו אחריות לשמור על חפצי ראובן, הרי שהתיר לו את השימוש בשטח. משום כך, אם אירע נזק לחפציו של שמעון, אין זו אשמתו של ראובן שפעל שם ברשות, ואין מקום לתביעה לחייבו בתשלומים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמכניס בהמתו לחצר חברו שלא ברשות - בעל החצר פטור על נזקי שורו וכלבו לבהמה, ואילו בעל הבהמה חייב על נזקיה. עמדנו על מחלוקת הט"ז והסמ"ע בבהמה שנפלה לבור והבאישה את מימיו, אם דינה כרגל או כקרן, ועל האופן שבו נעשית הבהמה עצמה מפגע של בור, שאז פטור מדרשת "שור ולא אדם, חמור ולא כלים". למדנו את חיוב הכופר בבהמה שהמיתה את הנמצא בבור, ואת דרישת רב שתהא מועדת. ולבסוף: הכניס ברשות - לדעת התנא הראשון בעל החצר חייב מדין שומר חינם, ואילו לדעת רבי, וכן הלכה, אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור במפורש.