בבא קמא, פרק ה', משנה ה'. מכאן ואילך פותחת המשנה בעיסוק באב הנזק הקרוי 'בור' - חור באדמה. יסודו בכתוב: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור - בעל הבור ישלם". כלומר: אדם שגילה בור קיים או שחפר בור חדש ולא כיסהו, ונפלה לתוכו בהמה - בעל הבור משלם את הנזק.
באיזה בור עוסקת התורה:
בגמרא מובאת ברייתא הדנה בשאלה זו. לדעת רבי שמואל, התורה עוסקת בבור שנחפר ברשות הרבים בלבד. ואילו רבי עקיבא - שהוא התנא של משנתנו - סובר שהחיוב כולל אף בור שנחפר ברשות היחיד, בשטחו הפרטי של האדם. משנתנו נוקטת כשיטת רבי עקיבא, ולפיכך תבאר כיצד מתחייב אדם על בור שחפר בשטחו שלו. יסוד הדבר: אף שחפר בהיתר וברשות גמורה, שהרי המקום היה שלו באותה שעה, אם לאחר מכן הפקיר את השטח שסביב הבור והפכו לחלק מרשות הרבים - נמצא שהכניס מפגע לרשות הרבים, וחייב עליו.
שני דיוקים בפסוק עומדים ביסוד הדברים:
הפסוק מונה שתי פעולות נפרדות: "וכי יפתח" - הפותח בור שחפר אחר, ו"או כי יכרה" - החופר את הבור בעצמו. ולכאורה, אם חייב על גילוי בורו של אחר, קל וחומר שיתחייב על בור שחפר מלכתחילה. מכאן למדה הגמרא שאין העניין תלוי במי שחפר את הבור, אלא במי שיוצר את התקלה ברשות הרבים. הכל תלוי אפוא ברשות הרבים, ואין לרשות היחיד עניין בכך כלל. זהו המקור מדאורייתא לבור שברשות הרבים.
מאידך נאמר בהמשך: "בעל הבור ישלם". ומאחר שאין אדם קרוי בעלים אלא על דבר השייך לו, מוכיח מכאן רבי עקיבא שאף החופר ברשות היחיד שלו ולאחר מכן הפקיר את השטח שסביב הבור - חייב, ונמצא שהתורה מתייחסת לשני המקרים. רבי שמואל חולק וסובר שכל הפרשה עוסקת בבור שברשות הרבים, ו"בעל הבור" פירושו שהתורה מייחסת לו בעלות. מכל מקום, משנתנו נוקטת כרבי עקיבא, שגם רשות הרבים וגם רשות היחיד בכלל.
שתי הקדמות ללשון המשנה:
מקומו של הבור נקבע לפי פתחו: אם נחפר הבור באלכסון, כך שהחלל עצמו - החלל שלתוכו נופלים, או שבו נאגרים המים - מצוי ברשות אחת, ואילו הפתח מצוי ברשות אחרת, נחשב הבור כמונח ברשות שבה נמצא הפתח.
שני גורמי סכנה בבור: האחד הוא ה'חבטה' - המכה שחוטף הנופל מקרקעית הבור. השני, והמהותי יותר מבחינת קטלניותו, הוא ה'הבל' - אוויר או גז שאין בו חמצן זמין, המצטבר בקרקעית הבור. הנופל לתוכו אינו יכול לנשום ונחנק.
אף בימינו מוכרים סיפורים קשים על אנשים שנפלו לבורות המחוברים לביוב או לרפש בהמות ונחנקו בתוכם. אמנם נראה שאין התורה עוסקת כאן בבור המיועד לפסולת, ולא יימצאו בו גזים מסוג זה, אך ייתכן שגזים אחרים עולים מן האדמה ומצטברים שם, ואפשר שמשנחפר הבור אף מטילים בו בני אדם צואה. מכל מקום, בבור עמוק מצטברים גזים הכבדים מן האוויר. ניתן להיווכח בכך מקרח יבש המתאדה: הפחמן הדו-חמצני נשפך מעל השולחן ויורד מטה, משום שהוא כבד מן האוויר שסביבו. גז כזה, שאין אפשרות לנשמו, יישאר בתוך הבור ויהפכנו למסוכן.
נמצאו אפוא שני עניינים נפרדים: ה'הבל' - חוסר היכולת לנשום בתחתית הבור, וה'חבטה' - עוצמת המכה. בבור עמוק בעל שיפוע מתון, למשל, לא בהכרח תהיה בעיית חבטה, שהרי אין לאן ליפול, ואף על פי כן עשוי להצטבר בתחתיתו הבל.
ארבעת סוגי הבור שחייבים עליהם:
"החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים" - בור שנחפר בחצרו הפרטית של אדם, אך הפתח שדרכו נופלים לתוכו מצוי ברשות הרבים. מאחר שהפתח שם, נחשב הבור כבור של רשות הרבים.
"או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד" - החפירה העיקרית, החלק התת-קרקעי, מצויה ברשות הרבים, ואילו הפתח שדרכו נכנסים אליה נמצא ברשות היחיד, בחצרו הפרטית. רש"י מבאר, וכן לומד הברטנורא, שמדובר לאחר שהפקיר את השטח שסביב הבור. שכן כל עוד הפתח כולו ברשותו אין כאן סכנה: אילו היה אדם נופל לבור שבחצרו, יכול היה בעל הבור לטעון "מי הרשה לך להיכנס ולהסיג גבול בחצרי?", והיה פטור. אך משהפקיר את סביבות הבור, שוב אין בידו טענה זו, והרי יצר דבר מסוכן - וחייב אף על כך.
"ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר" - לפי רש"י והברטנורא מדובר באדם שיש לו שתי חצרות, חצר קדמית וחצר אחורית, וחפר בור המשתרע מזו לזו. אף ששתיהן שלו והכל רכושו הפרטי, אם הפקיר לאחר מכן את השטח שסביב פתח הבור - חייב על הנופל לתוכו. תוספות אינו נוח בלשון "אחר", ומפרש שהכוונה לחצרו של אדם אחר, אך היסוד אחד הוא.
ראוי לציין בדרך אגב: החופר בור בשטחו הפרטי בתוך ארבעה טפחים - כשלושים עד ארבעים סנטימטר - סמוך לרשות הרבים, הרי הבור נחשב מסוכן אף בלא שהפקיר את סביבותיו, שכן ההולכים ברשות הרבים עלולים ליפול לתוכו בטעות, והוא נושא באחריות.
"החופר בור ברשות הרבים" - המקרה הפשוט ביותר: אדם חופר חור או בור ברשות הרבים. מדובר במי שחפר שלא ברשות, שהרי אילו הורתה לו העירייה לחפור באר, ולאחר החפירה מסר את מכסה הבאר לידיה, פשוט שאינו אחראי לנופל לתוכה. אך מי שחפר בור בשטח ציבורי מדעתו - אחראי לגמרי. מקרה זה הושאר לסוף משום שהוא החידוש הגדול ביותר: בשטח ציבורי יש מקום לשאול מדוע יתחייב, שהרי המקום אינו שלו, ואין הדבר עולה בקנה אחד עם שאר המסכת עד כה, שעסקה ב'ממון המזיק' - רכושו של אדם שגרם נזק. כאן רשות הרבים אינה רכושו, ואף על פי כן מייחסים לו את הבור והוא חייב.
בכל ארבעת המקרים הללו: "ונפל לתוכו שור או חמור ומת - חייב". המשנה תלמד בהמשך שאין הבדל בין בהמה לבהמה, וכל בעל חיים בכלל; נקטה כאן שור וחמור משום שאלו הדוגמאות המופיעות בפסוקים עצמם. החייב הוא האדם האחראי לחפירת הבור, ובהמשך הפרק נלמד פרטים נוספים בדין המגלה את הבור או המשאירו מגולה. הכלל הוא שיוצר המפגע הציבורי הוא המשלם לבעליה של הבהמה שמתה.
אין הבדל בצורת החפירה:
ממשיכה המשנה: "אחד החופר בור, שיח, מערה, חריצין ונעוצין". הפסוק נקט 'בור', אך אין נפקא מינה בצורת החפירה:
בור - חור עגול ועמוק באדמה, שהיה משמש לאגירת מים.
שיח - תעלה ארוכה וצרה.
מערה - חלל מרובע באדמה שיש עליו כיסוי מלמעלה, כמין גג.
חריצין - חורים מרובעים שאין עליהם כיסוי מלמעלה.
נעוצין - חפירות בצורת חרוט, צרות למטה ורחבות למעלה.
בכל אלו חייב. אף שהמילה 'בור' מתארת חור עגול ועמוק דווקא, אין זו הנקודה: על כל חלל שעומקו מספיק כדי שיצטבר בו הבל, אותם גזים שאי אפשר לנשמם - חייב, ואפילו בנעוצין, שיכולים להיות רדודים. ואף אם ימלא אדם את החפירה בספוגים, כך שהנופל לתוכה לא ייפגע כלל, אין בכך כלום, שהרי עדיין אפשר להיחנק מן הגז המצוי בתחתיתה.
"אם כן למה נאמר בור":
אם אין הבדל בצורת החפירה, מדוע ייחדה התורה דווקא את ה'בור'? הרי ניתן היה לנקוט 'חפירה' - כל חלל חפור. בתקופת חז"ל חפרו סוגים שונים של בורות, ולכל אחד מהם שם משלו, ולפיכך נשאלת השאלה מדוע נבחר דווקא הבור העגול והעמוק.
תשובת המשנה: "מה בור שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים". בבור הרגיל הכל יודעים שאין אדם חופר בור מים שאינו עמוק דיו לאגור כמות משמעותית של מים, כלומר עשרה טפחים לפחות - כמטר. בעומק כזה יש "כדי להמית": בהמה הנופלת לשם עלולה להיחנק ולמות, או לשבור את מפרקתה ולמות. וכשם שבבור כך בכל חפירה שבקרקע: כל עוד עומקה עשרה טפחים, קיימת אפשרות שייאגר בה הבל שיוכל להמית בהמות.
"היו פחותין מעשרה טפחים":
ממשיכה המשנה: "היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור". אם עומק הבור פחות מעשרה טפחים, ונפלה לתוכו בהמתו של אחר ומתה, פטור החופר, לפי שאין זה דבר מצוי שבהמה תיחנק ותמות או תישבר ותמות מנפילה של פחות מעשרה טפחים. תולים אפוא את המיתה בגורם חיצוני אחר - אפשר שלב חלש היה לה וכיוצא בזה - והחופר נחשב אנוס, ואין זו אחריותו.
"ואם הוזק בו - חייב" - אם לא אירעה מיתה אלא היזק בלבד, כגון שנשברה רגלה של הפרה, וכן אם הוזק אדם או בעל חיים אחר, חייב האחראי על חפירת הבור או על גילויו לשלם לבעל הבהמה שניזוקה בנפילתה, בכפוף להגבלות ולפרטים שיתבארו במשניות הבאות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודות אב הנזק 'בור': מקורו בפסוקים "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", ומחלוקת התנאים אם החיוב הוא ברשות הרבים בלבד או אף בבור שנחפר ברשות היחיד והופקרו סביבותיו - כשיטת רבי עקיבא, שכמותה נוקטת משנתנו. עמדנו על שתי הקדמות: מקומו של הבור נקבע לפי פתחו, ושני גורמי הסכנה שבו - ה'חבטה' וה'הבל'. מנינו את ארבעת סוגי הבור שחייבים עליהם, ולמדנו שאין הבדל בצורת החפירה - בור, שיח, מערה, חריצין ונעוצין - אלא בעומק בלבד: עשרה טפחים שיש בהם כדי להמית. בפחות מעשרה טפחים פטור על המיתה, אך חייב על ההיזק.
במשניות הבאות נמשיך בפרטי דיני בור: ההגבלות שבחיוב על ההיזק, ודינם של המגלה את הבור והמשאירו מגולה.