בבא קמא פרק ד', משנה ג'. משנה זו חוזרת ומרחיבה שתי נקודות שנשנו כבר בפתח המסכת, בפרק א' משנה ב', שם נקבע כי דיני הנזיקין חלים אך ורק על שני סוגי נכסים:
נכסים שאין בהם מעילה - רכוש שאינו כפוף לדיני מעילה, כלומר רכוש שאינו שייך לבית המקדש.
נכסי בני ברית - רכוש השייך לחברו היהודי.
משנתנו באה לבחון ולהרחיב את שני הדינים הללו.
נזק שבין ישראל להקדש:
שנינו במשנה: "שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל - פטור". בין אם בהמתו של יהודי נגחה בהמה השייכת להקדש, ובין אם בהמת ההקדש נגחה את בהמתו של היהודי - אין תשלום לשני הכיוונים.
מקור הדין בפסוק (שמות כ"א, ל"ה): "וכי יגוף שור איש את שור רעהו". מן המילה "רעהו" נדרש שדיני הנזק חלים על בהמת חברו היהודי דווקא, ולא על בהמה השייכת לבית המקדש, שאינו בכלל "רעהו".
אמנם הפסוק עוסק בשור תם שהזיק בקרן, אך הדין חל במידה שווה על כל סוגי הנזק - ממון, וכן בור, אש וכיוצא בהם. אין תשלומי נזק המשתלמים להקדש או מתוך רכוש השייך לבית המקדש.
נזק שבין ישראל לעובד כוכבים:
ממשיכה המשנה: "שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים - פטור". היהודי אינו משלם דבר, בין שהשור תם ובין שהזיק בממון וכדומה.
לדברי הברטנורא, מקור הדין בדרשה מפסוק בחבקוק, כלומר שזהו דין דרבנן: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים". כפשוטו, הקב"ה עומד ומודד את הארץ, ואומות העולם מזדעזעות מפניו; ובדרך הדרש - "ויתר" מלשון התרה, שהתיר את ממונם והפקיע את תביעתם לתשלום.
בהקשר של דיני נזיקין, אין היהודי משלם לעובד עבודה זרה על נזק שנגרם לרכושו. יסוד הדבר הוא מעין קנס על כך שאין הם מקיימים את שבע מצוות בני נח כמוטל עליהם, ולפיכך נקנסים בידי ישראל בכך שאינם גובים תשלומי נזק כשניזוקו. המאירי אומר במפורש שהדבר נובע מאי-קיום שבע מצוות בני נח, אך אומה המקיימת את שבע המצוות - שניתן לטעון כי בכללן המוסלמים והנוצרים וכדומה - זכאית לתשלומיה כרגיל.
מן הצד השני שנינו: "ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם". אין נפקא מינה אם הבהמה תם או מועד, ובכל מקרה משלם הנכרי פיצוי מלא ליהודי, ולא את התשלום הרגיל של חצי נזק בתם. הטעם הוא אותו יסוד עצמו של "התיר ממונם לישראל", וכפי שמבאר הרמב"ם - חיוב חמור זה בא כקנס, כדי שיזהרו יותר וישמרו שבהמותיהם לא יזיקו.
לפיכך, לדעת המאירי, אילו היו מעמידים בתי דין ומערכת שיפוט ואכיפה, כנדרש באחת משבע מצוות בני נח, להבטחת החוק והסדר - לא היו מתחייבים ביותר מחצי נזק בשור תם.
לסיכום: במשנה זו הורחבו שני הכללים שנשנו בפרק א' - שדיני נזיקין נוהגים בנכסים שאין בהם מעילה ובנכסי בני ברית בלבד. בנזקי הקדש פטור לשני הכיוונים, מדרשת "שור רעהו" - ולא שור של הקדש, ובכל סוגי הנזק. בנזקי עובד כוכבים, מדרשת "ראה ויתר גויים", ישראל שהזיק פטור, ואילו הנכרי שהזיק משלם נזק שלם בין בתם ובין במועד - קנס על אי-קיום שבע מצוות בני נח, ולדעת המאירי אין הוא נוהג באומה המקיימת אותן.