בבא קמא, פרק ב', משנה ג'. המשנה ממשיכה בביאור חמשת האופנים שבהם בעלי חיים נחשבים מועדים. במשניות א' ו-ב' למדנו על שני אבות הנזיקין רגל ושן, וכעת באה המשנה להבחין ביניהם.
"הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים":
אדם שהחזיק כלב או גדי על גג ביתו, והם קפצו מן הגג ונחתו בחצרו של אחר ושברו שם כלים - "משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין". דרכם של גדיים וכלבים לקפוץ, זוהי צורת ההתנהגות הרגילה שלהם, וכך הם מסתובבים ועושים את שלהם, ובכלל זה קפיצה מגגות. לפיכך זו תולדה של רגל, ומאחר שמדובר בנזק צפוי, אם אירע ברשותו הפרטית של הניזק - חייב המזיק, בעל הכלב או הגדי, בנזק שלם.
"הכלב שנטל חררה":
חררה היא מאפה שטוח, שאת בצקו מניחים ישירות על גחלי המדורה. כלב שנטל מאפה כזה - מסתבר שנדבקו אליו גם הגחלים עצמן, ואם הן עדיין לוחשות ולוהטות יש בהן סכנה. "והלך לגדיש" - הכלב נושא את המאפה אל הגדיש כדי לאכלו שם. "אכל החררה והדליק את הגדיש" - כאן מתרחשים שני נזקים:
אכילת החררה: נזק שן קלאסי, שכן דרכם של כלבים לאכול מאכל מסוג זה.
שריפת הגדיש: הכלב ניער מעליו את הגחלים הלוחשות שנדבקו למאפה, הגחלים נחתו על הגדיש, וכולו נשרף כליל.
ומכאן פסק המשנה: "על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק" - על אכילת המאפה חייב בעל הכלב בנזק שלם, שהרי זהו נזק שן שדרך הכלב בכך; ואילו על הגדיש שנשרף משלם מחצית ההפסד שנגרם לבעל הגדיש.
מדוע על הגדיש משלם חצי נזק בלבד?
אין זה משום שמדובר בקרן. כדי שייחשב קרן, היה על המעשה להיות יוצא דופן, הנעשה מתוך שובבות או זדון, ולא כך הוא כאן: הכלב הולך כדרכו, וזו דוגמה של רגל. אלא שאין הוא מזיק בגופו במישרין, כי אם מכוחו - בדבר שהניע וגרם לו להתרחש.
לפיכך נכנס הדבר לקטגוריה המקבילה לצרורות, אותה הלכה למשה מסיני שבידינו: בהמה שהזיקה בדרך רגל, במהלך פעילותה הרגילה, אך לא בגופה ממש ולא בדבר המחובר לגופה, אלא בדרך עקיפה הנגרמת מפעולותיה - כהתזת אבן, וכאן התזת גחלים לוחשות וגרימת דליקה - משלמת חצי נזק. זהו כוחו, כדין צרורות, ותולדה של רגל.
פשט נוסף בגמרא:
בגמרא מובא פשט אחר: הכלב לא ניער מעליו את הגחלים שהיו דבוקות למאפה, אלא הניח את המאפה, והגחלים הציתו את הגדיש במקום שבו הונחו. לפי הסבר זה, במקום שבו אכל הכלב את החררה ואשר נשרף במישרין מן החררה ומן הגחלים הלוהטות - הדין נזק שלם, שכן זהו חלק מדרך פעולתו הרגילה של הכלב ואין זה נזק עקיף; ואילו על שאר הגדיש, מלבד החלק שמתחת לגחלים, משלם חצי נזק.
העיקרון נותר, אם כן, זהה: חצי נזק משתלם כאשר הכלב מזיק מכוחו, בלא מגע פיזי ישיר של מעשהו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין נזק הנגרם בגוף הבהמה לבין נזק הנגרם מכוחה. כלב וגדי שקפצו מראש הגג ושברו כלים - נזק שלם, שכן קפיצתם היא דרכם הרגילה והם מועדים לכך, וזו תולדה של רגל. כלב שנטל חררה והלך לגדיש - על החררה שאכל משלם נזק שלם משום שן, ועל הגדיש שנשרף משלם חצי נזק, שכן ההיזק נעשה מכוחו בדרך עקיפה, כדין צרורות שהוא תולדה של רגל.