בבא קמא, פרק ה', משנה ה'. מכאן אנו עוברים לעסוק באב הנזיקין של בור.
המקרה הראשון - קדרות הקדר:
המשנה פותחת: "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות" - קדר המכניס את קדרותיו לחצרו של אחר, שכנו למשל, ללא נטילת רשות. ואלו הדינים:
"ושברתן בהמתו של בעל הבית - פטור" - בעל הבית, שאינו יודע כלל שהקדרות מונחות בחצרו, פטור על שבירתן בידי בהמתו, שכן בידו לטעון: מה ראית להניח את קדרותיך בחצרי? אין הן באחריותי.
"ואם הוזקה בהן - בעל הקדרות חייב" - אם הבהמה ניזוקה מן הקדרות, מי שהניחן שם אחראי לנזק. הרי זה כמי שכורה בור בחצר חברו, והוא חייב בנזק שנגרם לבהמות.
ראוי להעיר: אף שבעל הבית פטור כאשר בהמתו שברה את הקדרות, אין לו רשות לשוברן בעצמו. אם עשה כן, חייב בתשלום מלא, שכן על אף היות הקדרות מונחות שלא ברשות, אין אדם רשאי לשבר את כלי חברו, ואם שיבר - הרי זה דין אדם המזיק בחיוב גמור.
"ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב" - כאשר הקדר נטל רשות להכניס את קדרותיו לחצר, בעל החצר מתחייב בנזק שגרמו בהמותיו לקדרות. התנא סובר שהנותן רשות לחברו לאחסן חפצים בשטחו, כלולה ברשות זו - אף בלא שנאמרה במפורש - הסכמה לשמור על החפצים ולתפקד כשומר. אמנם מעמדו הוא שומר חינם, אך מכל מקום הוא נוטל על עצמו אחריות מסוימת.
כפי שנראה במשנה הבאה, נחלקו בכך תנאים. לשיטת רבי, עצם נתינת הרשות להשתמש בחצר אינה כוללת הסכמה לשמור על החפצים ולהגן עליהם מנזק, אף מפני בהמותיו של בעל החצר. וההלכה נפסקה כרבי. אך כאן, בדברי התנא שלנו, טרם הובאה דעה חולקת.
המקרה השני - פירות בחצר:
המשנה ממשיכה במקרה דומה ביותר, ולמעשה זהה במהותו, אלא שהפעם מדובר בפירות ולא בכלי חרס:
"הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור" - השכן מכניס שק חיטה לחצר חברו ללא רשות, ופרתו של בעל החצר אוכלת אותו. בעל הפרה פטור, שכן בידו לטעון: מדוע הכנסת את חיטתך לחצרי, ובה מצויות בהמותי?
"הוזק בהן בעל הבית - בעל הפירות חייב" - אם נגרם נזק מחמת הפירות, כגון שבהמתו של בעל החצר עיקמה את רגלה על ערימת החיטה, מי שאחסן שם את הפירות אחראי ומשלם נזק שלם מדין בור, שהרי הפירות הונחו שם שלא ברשות.
"הכניס ברשות - בעל החצר חייב" - כאשר ניתנה רשות לאחסן את החיטה, בעל החצר אחראי לנזק שייגרם לה, כגון שאכלתה פרתו. וזאת משום שלדעת תנא זה, נתינת רשות לאחסון כוללת בתוכה הסכמה בשתיקה לשמור על החפצים. וכאמור, אין זו ההלכה למעשה.
מדוע נשנו שני המקרים?
שני המקרים זהים ביסודם, ומכאן השאלה מדוע נדרשים שניהם. התשובה היא שניתן היה לחשוב שדין כלי חרס שונה מדין פירות, משום שכלי חרס ניזוק בקלות רבה יותר, וכן נוטה יותר לגרום נזק. באה המשנה ומלמדת שאין הדבר כן, והדין שווה בשניהם.
בכך מסתיימת המשנה הראשונה, אך אין למהר ולהסיק מסקנות, שכן במשנה הבאה נראה דין שישנה תמונה זו במקצת.