אנו ממשיכים במסכת בבא קמא, פרק ד', משנה ב', ובה נדון במהותה של בהמה מועדת. למדנו כי 'מועד' פירושו שהבעלים קיבל התראה שלוש פעמים נפרדות על כך שבהמתו מסוכנת, ומאותה שעה מוטלת עליו אחריות מוגברת להיזהר בה. אם הזיקה מכאן ואילך, חייב הוא בנזק שלם ולא בחצי נזק, ובאחריות בלתי מוגבלת. השאלה העומדת לפנינו היא: אם נגחה פרתו שלוש פעמים פרות אחרות, האם הוחזקה כמועדת אף לתקוף עזים?
"שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו":
המשנה פותחת: "שור שהוא מועד למינו" - שור שהוחזק כמסוכן כלפי בני מינו, כלומר תוקף שוורים אחרים, "ואינו מועד לשאינו מינו" - ובד בבד הוכח שאינו מסוכן כלפי בעלי חיים שאינם ממינו. כשהוא מצוי בקרב עזים אין הוא תוקף אותן, ומכאן שהשור נדרש לאמת ולהוכיח את עצמו כמי שאינו מסוכן כלפי עזים. אם אכן כך, ייחשב מועד לגבי שוורים ותם לגבי עזים. אך תנאי הוא שיבסס את היותו בלתי מסוכן: עליו לתקוף שוורים שלוש פעמים, ובאותה תקופה עצמה להיחשף לעזים ולא לתקוף אותן.
בהיעדר נתונים אלו, כאשר אין ידוע כיצד הוא נוהג כלפי עזים, יש להניח לפי משנתנו שהשור מסוכן לא רק לשוורים אלא אף לעזים, והאחריות המוטלת על הבעלים גדולה יותר. נכנה זאת הגישה המקסימליסטית: התורה מטילה על הבעלים אחריות שהשור שלו מסוכן ביחס לכל סוגי הנזקים, אלא אם כן הוכח שאינו מסוכן בתרחיש מסוים.
המשנה מונה שלוש דוגמאות לחלוקה זו:
"מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו" - תוקף את בני מינו בלבד.
"מועד לאדם ואינו מועד לבהמה" - הבהמה תוקפת בני אדם, ואילו כלפי בהמות הוברר שאינה מסוכנת: בקרב בהמות היא רגועה, ובקרב בני אדם היא תוקפת.
"מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים" - תוקפת בעקביות בהמות צעירות, כסייח או עגל, ואינה תוקפת סוס מבוגר או פרה בוגרת.
ובכל אלו הדין הוא: "את שהוא מועד לו משלם נזק שלם" - כל שהוחזקה כמסוכנת כלפיו, משלם הבעלים את מלוא הנזק; "ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק" - כל שלא הוחזקה כמסוכנת כלפיו, בין שהוחזקה כתמה ובין שהיא רגועה כלפי אותו סוג, משלם הבעלים חצי נזק בלבד.
גירסת רב פפא - הגישה המצמצמת:
המשנה נתונה במחלוקת גירסאות. לפי רוב הדעות, וזו הגירסא שלפנינו, זוהי גירסתו של רב זביד. גירסא אחרת הייתה לרב פפא, שגרס בלא וי"ו החיבור, ונקט בגישה שנכנה מצמצמת: אפשר להניח שהפרה נשארת בחזקת תם אלא אם כן הוכח שהיא מועדת באופן ספציפי. לפי גירסתו תיקרא המשנה כך:
"שור שהוא מועד למינו - אינו מועד לשאינו מינו" - עצם החזקתו כמסוכן כלפי פרות אחרות אינה מלמדת שייחשב מועד כלפי בעלי חיים שאינם ממינו.
"מועד לאדם - אינו מועד לבהמה" - הוחזק כמסוכן כלפי בני אדם, ועדיין אינו נחשב מועד כשמדובר בבהמות.
"מועד לקטנים - אינו מועד לגדולים" - תוקף בעלי חיים צעירים, ועדיין לא הוחזק כמועד לשלם נזק שלם כשמדובר בבעלי חיים בוגרים.
ראוי להדגיש קריאה זו, שכן הלכה כרב פפא. משמעות הדבר שההלכה נוקטת בגישה המצמצמת, שהיא במידה מסוימת לטובת המזיק: אין הבעלים חייב נזק שלם אלא אם כן הוכח שפרתו מסוכנת באופן כללי יותר כלפי אותו מין שתקפה.
מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול:
המשנה ממשיכה: "אמרו לפני רבי יהודה" - תלמידיו הקשו לפניו: אם קיימת דרך לחלק ולהגביל היכן נחשבת הפרה מועדת והיכן לא, "הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול" - מה יהא הדין בפרה הנוגחת בשבת ואינה נוגחת בימות החול? האם קיים דבר כזה, שתיחשב מועדת בשבת בלבד ותם בשאר ימות השבוע? "אמר להם" - השיב רבי יהודה שאכן כך הוא: "לשבתות משלם נזק שלם" - אם נגחה בשבת, ישלם הבעלים נזק שלם, שכן אחריותו גדולה יותר; "ולימות החול משלם חצי נזק".
מדוע תהא הפרה מסוכנת בשבת יותר מבשאר ימות השבוע? שני טעמים נאמרו בדבר:
בתלמוד הבבלי: בימות החול הבהמה עובדת, ואילו בשבת היא בטלה ואין לה עיסוק. וכלשון הפתגם הישן, הבטלה מביאה לידי חטא. משעה שהיא משועממת, נטולת גירוי או מלאת אנרגיה עודפת, היא מתחילה להשתולל ולתקוף.
בתלמוד הירושלמי: בימות החול לובשים הבריות צבעים שקטים, כבגדי עבודה פשוטים, ואילו בשבת הם לובשים בגדי שבת צבעוניים וחגיגיים, והם המעוררים את הבהמה לתקוף. טעם זה נאמר דווקא ביחס לבני אדם.
עולה מכאן שאין בכוחו של הבעלים למצוא חוקיות מתוחכמת כלשהי שתפטור אותו מן החיוב. אין הוא יכול לטעון: "במקרה נמצא ששלוש הפרות שנגחה פרתי היו בעלות כתם בצדן השמאלי, ומאחר שלפרתך כתם בצד ימין - איני חייב בנזק שלם". טענה כזו אינה מתקבלת. אך מאחר שקיימת סברה מדוע על הבעלים להיזהר בשבת ולא בשאר ימות השבוע - בין מחמת הבטלה ובין מחמת הבגדים הצבעוניים - ובפועל תקפה הפרה שלוש פעמים בשבת ולא בשאר ימות השבוע, יכולה היא להיות מועדת לשבת בלבד ולא לשאר ימות השבוע.
"ואימתי הוא תם":
מתי יכולה הבהמה לשוב לחזקת תם ולחזור לדין חצי נזק? לדעת רבי יהודה - "משיחזרו בו שלושה ימי שבתות". אם חלפו שלושה שבועות רצופים, ובשלוש השבתות שבהם לא נגחה הפרה, שבה הפרה שהייתה מועדת לשבת להיחשב שאינה מועדת אף בשבת. הדבר עולה בקנה אחד עם דבריו הקודמים של רבי יהודה, שנדרשים שלושה ימים שבהם אין השור מועד, ולא שלוש פעמים בלבד; ולדעת רבי מאיר, משיהיו התינוקות משחקים בו ואינו נוגח - זהו שמחזיר את הפרה לחזקת תם.
לכאורה אין רבי יהודה מחדש כאן דבר, ואם כן מדוע חוזר הוא ומשמיע שנדרשות שלוש פעמים בשלושה ימים שונים? התשובה היא, שבפרה שהוחזקה מועדת לתקוף בשבת אין הבעלים יכול לטעון: "הרי היא נוגחת מפני שאין לה עיסוק, והנה ביום שני, שלישי ורביעי השבוע לא נעשתה כל עבודה בשדה והפרה לא נגחה, ולפיכך תשוב לחזקת תם אף בשבת". טענה זו אינה מועילה. הפרה נדרשת להוכיח את עצמה שלוש פעמים בשבת עצמה, בלא קשר לכך שבשאר ימות השבוע לא היה לה עיסוק, או שלא לבשו הבריות בגדים צבעוניים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חזקת המועד אינה גורפת אלא מתחלקת לפי סוג הניזק ולפי הנסיבות: מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים - וכל שהוא מועד לו משלם נזק שלם, וכל שאינו מועד לו משלם חצי נזק. עמדנו על שתי הגירסאות במשנה, המקסימליסטית של רב זביד והמצמצמת של רב פפא שהלכה כמותו, על החלוקה שבין שבתות לימות החול ועל טעמיה בבבלי ובירושלמי, ועל התנאי לחזרת הבהמה לחזקת תם דווקא באותן נסיבות שבהן הוחזקה מועדת.