בבא קמא, פרק ב', משנה ב'. בפרק הראשון למדנו כי ישנם חמישה אופנים שבהם בהמה מוגדרת כמועדת, כלומר שמי שלא שמר על בהמתו והיא גרמה נזק חייב לשלם נזק שלם. אנו עוברים כעת על חמשת האופנים: במשנה הקודמת עסקנו ברגל, וכעת נעסוק בשן.
"כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה?" - באילו תנאים נכנס המקרה לקטגוריית שן, שעניינה בהמה המפיקה הנאה לעצמה וגורמת נזק תוך כדי כך, למשל על ידי אכילה ממש בשיניה. התשובה: הבהמה מועדת להזיק בשן בעת אכילת דברים הראויים לה לאכילה.
"הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות" - לכאורה יש כאן כפילות, אך הנקודה היא שלא כל בעלי החיים הם בהמות. קיימת קטגוריה נוספת - חיה, בעלי חיים שאינם מבויתים. אדם המחזיק חוות צבאים, צבי מחמד או אפילו חתול מחמד, אינו נמדד באותה אמת מידה, שהרי חתולים אוכלים דברים אחרים מלבד פירות וירקות. הכלל תלוי אפוא במה שראוי לאותו בעל חיים, ואילו הדוגמה שלפנינו עוסקת בפרות, עזים וכבשים, שמהם מצופה לאכול פירות וירקות.
אכלה דברים שאין דרכה לאוכלם:
אם פרתו של אדם אוכלת מחפצי חברו - את נעליו או את כינורו - הדין הוא "משלם חצי נזק": הבעלים אמנם מזיק, אך חייב במחצית הנזק בלבד. פרות אינן אמורות לאכול נעליים או כינורות, ומעשה כזה אינו נחשב שן כלל אלא קרן. קרן, כפי שהוזכר, היא כאשר הבהמה כביכול מתכוונת להזיק. אין אנו מתיימרים לרדת לחקר נפשה של הפרה ולדעת מדוע לעסה את הכינור; אך מאחר שמדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן, נכנס הנזק לקטגוריית קרן.
יסוד הדברים - שאלת האחריות:
זהו יסוד שנשוב אליו שוב ושוב: כל הנחת היסוד כאן היא שאלת האחריות. אדם המביא את פרתו לחצר חברו, כשהיא עומדת בסמוך לפירות ולירקות, צריך לצפות שהפרה תיטול לעצמה, ומוטל עליו להיזהר. אך אם נקרתה הפרה בסמוך לכינור או לנעליים, אין כל סיבה לחשוש שתאכל אותם; ואם אכלה - חייב הבעלים בחצי נזק בלבד, שכן מעשה חריג זה אינו שן כלל, משום שאין זה ראוי לפרה ואין דרכה לאכול דברים מסוג זה, ולפיכך נחשב הדבר לקרן.
היכן חל החיוב?
"ברשות הניזק" - כאשר הבהמה נמצאת ברשותו הפרטית של הניזק, מקום שבו לא היה מקומה של הפרה, נופל נטל השמירה על בעל הבהמה, והוא חייב בנזקים שגרמה באכילת הראוי לה.
"ברשות הרבים - פטור" - בחברה שבה מהלכות פרות ברחוב כדבר מקובל ורגיל, אדם המהלך עם פרתו ברחוב, ובדרכו נקרתה עגלה מלאה שיבולת שועל, ופרתו אכלה ממנה - פטור.
הטעם: נטל האחריות שלא תאכל הפרה אינו מלווה את הבעלים ברשות הרבים. ברחוב מהלכת הפרה כדרכה, ועל בעל הסחורה לדעת כי פרות מהלכות ברחוב ועלולות ליטול לעצמן, ולפיכך עליו לשמור על ממונו. יסוד הדבר בפסוק עצמו, ואין צורך לחפש רחוק: הכתוב מדבר באדם המשלח את בהמתו בשדה אחר, בשדהו של הזולת - ומכאן שברשות הרבים אין מושג השן חל.
"משלמת מה שנהנית":
אם הפיק הבעלים הנאה מכך שבהמתו אכלה ברשות הרבים משל חברו - שהרי נחסך ממנו הצורך לספק לפרתו את ארוחתה - חייב הוא בתשלום, אך לא מדין נזק. אין לחיוב זה כל קשר למושג ההיזק שבו עוסקת מסכת בבא קמא; יסודו בצדק הפשוט: מי שזכה בארוחה בחינם לבהמתו על חשבון חברו, חייב לפצותו על כך שהאכיל את בהמתו.
אלא שסכום ההשבה נקבע לפי ההנאה. אם האכלת הפרה עולה בדרך כלל דולר אחד, ישלם דולר אחד. אף אם שיבולת השועל שנאכלה הייתה אורגנית וגורמה, ושוויה עשרה דולרים לכמות שנאכלה, לא ישלם אלא דולר אחד, שכן אין כאן דיון בנזק ואין זה משנה כמה הפסיד הניזק. הפרה לא עשתה עוולה, ואף בעליה לא עשה עוולה בכך שלא מנע ממנה לאכול, שהרי ברשות הרבים הם. אך מאחר שממילא היה עליו להאכיל את פרתו, חייב הוא להעביר לניזק את הכסף שחסך, שלא ייצא נשכר בארוחת חינם.
מחלוקת בשיעור ההנאה:
כאן מתעוררת נקודה עדינה. נניח שמאכלה הרגיל של הפרה הוא חציר, שכן זה מה שנוהגים להאכיל פרות, ומנת חציר עולה דולר אחד. הפרה נטלה לעצמה מן השעורה של חברו, שעלותה שלושה דולרים. גם השעורה מאכל הראוי לפרה, ואף מזין יותר, אלא שבדרך כלל אין מאכילים בה את הפרות מפני יוקרה - אין בכך היגיון כלכלי, ומוטב להאכילה חציר ולחסוך את הכסף.
דעה אחת בגמרא: משלם את עלות החציר בלבד - דולר אחד, וזהו.
דעה שנייה: אילו הייתה השעורה מושגת בהנחה משמעותית, ודאי היה מאכיל בה את פרתו, שהרי היא טובה ומזינה יותר. הנחה משמעותית, לשיטת הגמרא, היא הנחה של שליש; כלומר, ודאי לא היה משלם שלושה דולרים על ארוחת שעורה, אך היה משלם שניים. ומאחר שבפועל אכלה פרתו שעורה, חייב לשלם שני דולרים ולא דולר אחד.
נמצא שהמחלוקת בגמרא, ובעקבותיה בפוסקים, היא זו: האם בעל הפרה שזכה בארוחת חינם משלם את שווי הארוחה הזולה ביותר שהיה משלם עליה בדרך כלל, או את הסכום שהיה משלם אילו רכש ארוחה מזינה בהנחה - שני דולרים בשעורה.
דוגמאות המשנה - "כיצד משלמת מה שנהנית?":
כיצד ייתכן מקרה שבו משלם הבעלים על הנאתו בלבד ולא על הנזק בפועל? הדבר תלוי במקום שבו אירעה התקלה: האם ברשות הרבים, מקום שהפרה רשאית להיות בו, או במקום שלא היה לה מה לחפש בו - שאז חייב בעליה בנזק שלם.
"אכלה מתוך הרחבה - משלמת מה שנהנית" - תרגומה המילולי של 'רחבה' הוא כיכר העיר, אך מבחינה מושגית אין זה תרגום מוצלח והוא עלול להעמיד תמונה מוטעית; יש לדמות זאת לאמצע הדרך. מאחר שהפרה רשאית להיות שם, אין כאן התרשלות בכך שנתן לבהמתו לילך כדרכה, ובדרכה מצאה את מאכלו של חברו ואכלתו. לפיכך אינו משלם על נזקים כלל, אלא רק את הסכום שהייתה עולה לו ארוחת הפרה, שהרי פרתו שבעה ומצבה טוב יותר על חשבון חברו.
"מצדי הרחבה - משלמת מה שהזיקה" - 'צדי הרחבה' הם צדדיה של רחבת העיר, ולצורך העניין ניתן לתרגם זאת כמדרכה. המדרכה אינה מקום שבו אמורות פרות להלך; היא נועדה לשמש מקום בטוח לסוחרים למכור בו את סחורתם בצד, מבלי לצפות שפרות יבואו ויצעדו שם. מקומן של הפרות באמצע הדרך ולא על המדרכות. לפיכך, פרה שאכלה פירות המוצגים למכירה על המדרכה - חייב בעליה בנזק שלם, שהרי הוא אחראי לשמור על בהמתו, ולא היה לה מה לחפש שם.
סייג ראשון - מאכל שאינו ראוי לבהמה:
מה הדין כאשר המאכל הנידון אינו מאכל בהמה כלל, אלא קוויאר? אם על המדרכה, מקום שלפרה לא היה מה לחפש בו, אכלה הפרה קוויאר בשווי מאה דולר - אין זו שן, שכן אין דרכן של פרות לאכול קוויאר, ומעשה זה משונה. ומאחר שהוא משונה, נכנס הוא לקטגוריית קרן, והבעלים חייב בחצי נזק בלבד: במקום מאה ישלם חמישים.
אותו עיקרון עצמו יחול אף ברשות הרבים: אף על פי שאין שן שייכת ברשות הרבים כלל, פרה האוכלת קוויאר נכנסת - באורח אירוני - לקטגוריית קרן, ולפיכך חייב הבעלים בחצי נזק אף ברשות הרבים (מוגבל לשווי הפרה), שכן מוטלת עליו חובת השמירה על בהמתו.
סייג שני - מאכל שאין בו הנאה:
מנגד, נניח שהכוסמין האורגני המשובח הנמכר במקום מזיק לפרות מסיבה כלשהי. הפרה סבורה שלפניה תבואה טעימה למאכל, אך למעשה גורמת לה התוצרת האורגנית לשלשול, ולא יצא לבעליה מכך דבר מלבד חשבון הרופא והצורך לספק לה ארוחה חדשה לאחר קלקול הקיבה. מאחר שלא הייתה כאן כל הנאה, לא זו בלבד שאינו משלם על אכילת התבואה - שהרי הדבר אירע ברשות הרבים ופרתו רשאית להיות שם - אלא שאף אינו משלם את שווי הארוחה, שכן לא זכה בארוחת חינם. הפרה לא נהנתה כלל, ואף עתידה לסבול מן הכוסמין; ובאין הנאה, אין תשלום.
"מפתח החנות" ו"מתוך החנות":
דוגמה אחרונה. הדבר מוכר ממראה השוק - כגון השוק הערבי בעיר העתיקה בירושלים וכיוצא בו, וכל שוק פתוח מסוג זה: החנויות עצמן נמצאות בפנים, אך בעליהן פותחים את דלתות החנות ומניחים סחורה בפתח החנויות, באזור התנועה של העוברים ושבים, כדי שיראו את הסחורה, ייתקלו בה, יריחו אותה, יתעניינו ויקנו.
"מפתח החנות - משלמת מה שנהנית" - כאשר הסחורה מוצאת אל מחוץ לדלת, אל רשות הרבים, מקום שהפרה רשאית להיות בו, אין הבעלים חייב בנזקים. לכל היותר ישלם את דמי ההנאה שהפיק מכך שנחסך ממנו הצורך להאכיל את פרתו.
"מתוך החנות - משלמת מה שהזיקה" - אך אם הכניס את פרתו לתוך החנות, פשיטא שאין לאדם רשות לתת לבהמתו לרעות בתוך חנות התוצרת של חברו. לפיכך משלם את כל הנזק שגרמה הפרה, באחריות ללא הגבלה, שהרי הכניס את הפרה - כמשל הידוע - לתוך חנות חרסינה, לאכול כאוות נפשה ולהזיק ככל שתזיק, ולכן חייב בתשלום מלא.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אב הנזיקין 'שן' עניינו בהמה האוכלת את הראוי לה ונהנית בכך, ואילו אכילת דבר שאין דרכה בו נחשבת קרן ומחייבת חצי נזק. החיוב בנזק שלם הוא ברשות הניזק, ואילו ברשות הרבים פטור מנזק וחייב לכל היותר במה שנהנה, כשיעור ההנאה בלבד - ובשיעורה נחלקו הדעות בין שווי החציר לשווי השעורה בהנחה. כלל זה הודגם בארבעה מקרים: מתוך הרחבה ומפתח החנות - משלמת מה שנהנית; מצדי הרחבה ומתוך החנות - משלמת מה שהזיקה.