בבא קמא, פרק ב', משנה א'. בחלק זה נפנה את תשומת ליבנו לביאור מורחב של קטגוריית 'רגל' - נזק הנגרם בשעה שהבהמה מתנהגת בטבעיות והולכת בדרכה הרגילה.
"כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה":
כבר אמרנו שנזק הרגל - בהמה המזיקה תוך כדי הליכתה הרגילה - הוא בגדר מועד, כלומר נזק צפוי, ולפיכך התשלום הוא נזק שלם מלכתחילה. שואלת המשנה: כיצד זה צפוי מלכתחילה שייגרם נזק, עד שהאדם נדרש לחשוש מכך? והתשובה: "לשבר בדרך הלוכה" - הבהמה מסתובבת ורומסת ברגליה, זנבה מצליף בזבובים ומפיל חפצים, וכל זה מתרחש תוך כדי הליכתה.
"הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר" - יתרה מזו: הבהמה צפויה ללכת כדרכה ולשבר לא רק ברגליה או בזנבה, אלא אף בחפצים המחוברים אליה - מחרשה, אוכף וכיוצא באלו. האוכף בולט מצדי הבהמה, ואם הוא מפיל חפצים תוך כדי הליכתה, גם זה בכלל הצפוי, שכן אין זה גוף הבהמה עצמה אלא המשך גופה, ועל האדם לקחת זאת בחשבון.
וכל זה כשהיא הולכת ברגליה כדרכה. אך ממשיכה המשנה: "היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים - משלם חצי נזק" - בין אם הבהמה בעטה בכלי והפילתו, ובין אם אבנים קטנות ניתזו מתחת רגליה תוך כדי הילוכה ושברו כלי, התשלום הוא חצי נזק בלבד.
המשנה אומרת כאן דברים רבים, ולמעשה כלולים בה שני עניינים נפרדים לחלוטין שנדחסו יחד. הצד השווה שביניהם: שניהם אינם 'רגל' רגילה, שניהם נעשים באמצעות הרגל, ובשניהם התשלום הוא חצי נזק - ומשום כך נשנו יחדיו. אך לגופו של דין אין ביניהם קשר כלל.
נפריד בין שני העניינים:
בעיטה בכלים: זוהי 'קרן' קלאסית. הבהמה פועלת מתוך כוונה להזיק, מנסה לשבר ולרסק במכוון. וכבר אמרנו שבנסיבות רגילות הבהמה היא בגדר תם, שאינה צפויה לבעוט ולהזיק, ולפיכך התשלום הוא חצי נזק - משום שהזיקה בכוונה, דבר שהיה בלתי צפוי.
התזת צרורות: אין זו קרן כלל, אלא היא נכללת בקטגוריית 'רגל'. אלא שיש בידינו הלכה למשה מסיני, מסורת המגיעה מהר סיני, שהיא ההלכה המיוחדת של חצי נזק בצרורות: כאשר הבהמה מזיקה לא בגופה ולא בדבר המחובר לגופה, אלא בדבר המונע מכוח גופה ואינו מחובר אליה - כגון אבן הניתזת מתחת רגלה ועפה - חייב בעל הבהמה לשלם חצי נזק בלבד. אין זה מפני שהדבר קשור לתם, ואין זה מפני שמדובר בנזק מכוון של קרן; הכול כאן 'רגל', אלא שזהו כלל מיוחד: כאשר נזק הרגל נעשה מכוח הבהמה - מה שנקרא בקיצור צרורות - נדרש פיצוי של מחצית בלבד.
נפקא מינה ברשות הרבים:
כאשר בהמתו של אדם מזיקה בבעיטה, חייב הוא לשלם אף אם אירע הדבר ברשות הרבים. אם פרתו של ראובן ופרתו של שמעון מהלכות זו לצד זו ברחוב, ולפתע בועטת האחת בחברתה ומזיקה לה - חייב בעליה בחצי נזק, שכן זו תולדה של קרן, קטגוריית משנה של נזק מכוון, והיא חלה אף ברשות הרבים.
לעומת זאת, על נזק רגל אין חיוב ברשות הרבים, שהרי לבהמות מותר להימצא שם, ואם הזיקה הבהמה ב'רגל' - בעשותה את מה שבהמות עושות והולכת לדרכה - בעליה פטור. לפיכך, אם הפרה ברשות הרבים התיזה אבן וניפצה כלי, אין כאן חיוב כלל, אף לא חצי נזק, משום שצרורות הם קטגוריית משנה של רגל, ודיני רגל אינם חלים ברשות הרבים. הדין אמור דווקא במקרה שהנזק אירע ברשות הניזק, כגון בחצרו: שם אין לבהמה מה לחפש, ולפיכך אם רמסה את פרחיו תוך כדי הילוכה - זו רגל ומשלם נזק שלם, ואם התיזה אבן שהזיקה להם - משלם חצי נזק.
ביאור דין הצרורות במשנה:
"דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו - על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק" - הבהמה רמסה ברגלה קדירה וריסקה אותה, ואחד משברי הקדירה עף והפיל אגרטל שאף הוא נשבר.
על הראשון - נזק שלם: הקדירה שנרמסה תחת רגלה היא רגל פשוטה ומוכרת, ולפיכך משלם את מלוא הנזק.
על האחרון - חצי נזק: האגרטל שהופל על ידי שבר הקדירה ניזוק בעקיפין בלבד. הנזק בא מכוח הבהמה, אך לא מגופה כלל, ולפיכך זהו דין צרורות, והבעלים משלם רק מחצית משוויו.
ראוי לציין כי תרגומה המילולי של המילה 'צרורות' הוא חלוקי אבנים, אף שבמקרה שלפנינו אין לדין זה כל קשר לאבנים ממש.
דין העופות:
"מועד להלך כדרכן ולשבר" - התרנגולים צפויים להסתובב ולעשות את מה שתרנגולים עושים, ותוך כדי כך לשבר חפצים בקפיצותיהם ובניפנוף כנפיהם בעברם ממקום למקום.
"היה דליל קשור ברגליו" - ישנה גרסה הגורסת 'דלי', כלומר דלי הקשור לרגלו. אך המילה 'דליל' משמעותה כל דבר המידלדל ומתנדנד (ומכאן 'דלדולין' - חלקים מידלדלים): חבל, חוט, ואף דלי לצורך העניין - כל דבר הקשור לציפורן רגלו של התרנגול. אם התרנגול העיף בבעיטתו את החבל או את הדלי וזה ניפץ חפץ, הרי זה בגדר צרורות וחייב חצי נזק.
"או שהיה מהדס ומשבר את הכלים - משלם חצי נזק" - ישנם כמה פירושים למילה 'מהדס': יש אומרים שהוא קופץ ומרקד סביב, ויש אומרים שהוא מגרד בקרקע ומעיף אבנים. כך או כך, כאשר הוא מעיף דבר מה המפיל ומזיק, שוב יש לפנינו דין צרורות, ולפיכך משלם חצי נזק, שכן הנזק לא נעשה בגופו ממש.
הבהרות שאינן מפורשות במשנה:
דבר המחובר לגוף - נזק שלם: אילו הייתה מחוברת לרגלו האחורית של התרנגול סכין (כדרך שנוהגים בקרבות תרנגולים, חס ושלום, שבהם מחברים להבים קטנים לרגלי העופות ונותנים להם לקרוע זה את זה - מעשה נורא), ותוך כדי הליכתו נתקלה הסכין באגרטל והפילה אותו - הרי זה נזק שלם, בדיוק כדין האוכף, שהרי הדבר מחובר לבעל החיים.
דבר הניתז מכוחו - חצי נזק: כאשר בעל החיים בועט ומעיף ממנו דבר מה - אבנים, דלי או אותו חפץ שהיה קשור לרגלו - החפץ מונע עתה מכוחו של התרנגול, אך זהו נזק עקיף, ולפיכך חצי נזק מדין צרורות.
רוח הכנפיים: הוא הדין אם התרנגול ניפנף בכנפיו והרוח שנוצרה מתחתן הפילה את האגרטל. אף כאן לא נעשה הנזק בגופו הפיזי של בעל החיים אלא מכוחו, שהרי הרוח נוצרה מכוח ניפנוף כנפיו, ולפיכך זה בגדר צרורות ותשלום חצי נזק.
מקום החיוב: חיוב זה קיים דווקא ברשות הניזק ולא ברשות הרבים - כלומר רק כאשר היה התרנגול במקום שאין לו רשות להימצא בו, כגון בחצרו של הניזק, ושם הזיק לחפציו.
לסיכום: במשנה זו התבארה קטגוריית הרגל - נזק הצפוי מהילוכה הרגיל של הבהמה, ובכללו נזק שנגרם בדברים המחוברים לגופה, שעליו משלמים נזק שלם. עוד ראינו כי המשנה כללה יחד שני דינים נפרדים המשלמים חצי נזק: בעיטה, שהיא תולדה של קרן וחייבת אף ברשות הרבים, וצרורות, שהם תולדה של רגל מכוח הלכה למשה מסיני ופטורים לחלוטין ברשות הרבים. יסוד החילוק הוא בין נזק הנעשה בגוף הבהמה או במחובר לה - נזק שלם, לבין נזק הנעשה מכוחה בלבד - חצי נזק.