בבא קמא, פרק א', משנה ב'. המשנה קובעת כמה עקרונות כלליים בשאלה מתי אדם חייב לשלם על נזק שנגרם על ידי רכושו. פתיחת המשנה: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו". המשנה נוקטת לשון גוף ראשון כאמצעי ספרותי, וכוונתה: כל רכוש שמוטלת עליי החובה לשמור עליו ולוודא שלא יזיק, אם התרשלתי בשמירתו - הרי כאילו אני עצמי הכשרתי וארגנתי את הנזק, ואני נושא באחריות אישית. במילים אחרות: מי שחייב בשמירה, האשמה תלויה בו.
מי הוא האחראי לשמירה:
נמצא שאם אדם הוא הבעלים של פרה, אך שכר אדם אחר לשמור עליה, והפרה יצאה ורמסה את גינתו של אחר - אין הבעלים הצד האחראי, אלא מי שהופקד על שמירתה. הוא זה שהיה אמור להשגיח עליה, ולפיכך עליו מוטלת האחריות.
ואולם, תנאי הוא שהאדם שמונה להיות הגורם האחראי יהיה מסוגל לכך. מי שחסר דעת - חרש, שוטה וקטן (החרש־אילם, לקוי הדעת והקטין) - אין אפשרות לסמוך עליו. לפיכך אם מינה אדם ילד בן אחת עשרה לשמור על הבור או על הפרה, והפרה יצאה והזיקה - אין הילד אחראי, אלא מי שביקש בטיפשותו מן הילד לשמור על הפרה או על הבור. והוא הדין בחרש ובשוטה.
ולא זו בלבד: אף אם הפרה נמצאת מאחורי גדר סגורה ואין כל סיבה שתצא, והכול בטוח - ברגע שאמר אדם לחרש, שוטה או קטן "השגח נא על הפרה שמאחורי הגדר", עצם הכנסתם לתמונה מחמירה את המצב. שהרי ידוע מה עתיד לקרות: הם יאמרו "הרי פרה, בואו נשחק עמה", ויפתחו את השער. נמצא שדווקא בהבאת הקטן נעשה הבעלים חייב, אף שבלעדיו היה פטור, שכן השער היה סגור כהלכה. משעה שהכניס את הילד לעניין בתור שומר ומשגיח על הבהמה, והילד פתח את השער - הבעלים חייב. והוא הדין בבור: יש סיכוי סביר שהילד יגלה את הבור שכוסה, וכיוצא בזה.
"הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו":
שוב נוקטת המשנה לשון גוף ראשון: אם הכשרתי חלק מיכולת ההיזק של הדבר, אני חייב כאילו יצרתי את כל יכולת ההיזק. כפי שמסביר הברטנורא: בור בעומק תשעה טפחים אינו נחשב בור שממית, ואם נפלה לתוכו בהמה אין סיבה שתמות. ואם מתה - החופר פטור, שכן לא הבור הוא שגרם למיתתה. בא אדם שני והעמיק את הבור לעשרה טפחים, ובכך הפכו לבור שממית, וכעת נפלה בהמה ומתה. מי אחראי - החופר את תשעת הטפחים הראשונים או החופר את הטפח העשירי? המשנה קובעת שהחופר את הטפח העשירי נושא באחריות מלאה, משום שהוא זה שהפך את הבור לבור שממית.
כך מבין הברטנורא, על סמך פסיקה כרבי יהודה בגמרא, החולק על חכמים. לדעת רבי יהודה החיוב הוא דווקא כאשר נעשה שינוי מהותי בגורם המזיק - ובמקרה שלנו הבור: בתשעה טפחים אין הוא בור שממית, ובעשרה הוא בור שממית, וכיוון שהאדם השני הפכו לכזה, הוא נושא באחריות המלאה. אך לדעת רבי יהודה, כפי שלומד הברטנורא, אם הבהמה רק שברה את רגלה בבור בעומק עשרה טפחים - שני החופרים, זה שחפר את תשעת הטפחים הראשונים וזה שחפר את הטפח העשירי, חייבים על הבהמה הפצועה, שכן שניהם תרמו לפציעתה, והם מתחלקים באחריות.
חכמים חולקים וסוברים כי האדם השני שחפר בבור חייב במלואו הן על המיתה והן על הנזק, מכיוון שהוא הפך את הבור למסוכן יותר. והשולחן ערוך, וכן הובא בברטנורא, פוסק כחכמים: האדם השני חייב בכל מקרה, אף אם מה שעשה לא היווה שינוי איכותי ומהותי בטבעו של הדבר המסוכן שהושאר ברשות הרבים.
אילו נכסים בכלל החיוב:
המשנה ממשיכה ומונה את סוגי הנכסים שאדם חייב לשלם עליהם פיצויים אם רכושו הזיק להם - שלא כל רכוש בכלל זה, ויש יוצאים מן הכלל:
"נכסים שאין בהם מעילה" - הרכוש הניזק צריך להיות רכוש שאין חלים עליו דיני מעילה. מעילה היא שימוש אסור בהקדש, ברכוש השייך לבית המקדש. לפיכך המזיק לרכוש בית המקדש שיש בו מעילה אינו משלם תשלומי נזק. יסוד הדין בפסוק: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" - על שורו של חברו חייב, אך לא על של בית המקדש, שאינו "רעהו".
ומדוע לא נקטה המשנה בלשון "הקדש"? משום שמשנה זו הולכת כשיטת רב יוסף, הסובר שלא בכל הקדש יש מעילה, שכן קדשים קלים הם ממון בעלים. נמצא שבסוגים מסוימים של הקדש - כקדשים קלים או קרבן שנפסל, שאין בהם מעילה - המזיק להם חייב לשלם.
"נכסים של בני ברית" - הרכוש הניזק צריך להיות בבעלות יהודי, שאם אינו בבעלות יהודית אין חיוב תשלום מדאורייתא. ובמקרה ההפוך - שכן שאינו יהודי שפרתו יצאה והזיקה לרכושו של יהודי - בית הדין בארץ ישראל יכפה את התשלום, מכיוון שמדובר ברכוש יהודי, על בסיס אותן סוגיות.
"נכסים המיוחדים" - רכוש פרטי, להוציא הפקר, שהוא רכוש ציבורי שאין לו בעלים. לדוגמה: פרה פראית המתרוצצת ונוגחת את סוסו של אדם - אין משולם לבעל הסוס כל פיצוי.
ולכאורה, מהי ההוה אמינא? הרי לפרת הפקר אין בעלים, ואת מי יביא בעל הסוס לבית דין כדי שישלם לו? אלא שאין זו הנקודה: החידוש הוא שאף אם לאחר מכן יבוא אדם ויזכה בפרה לעצמו, באומרו "פרת הפקר היא ואזכה בה" - אין בעל הסוס שניזוק יכול לתבוע את מי שזכה בה כעת.
ומדוע היה מקום לחשוב אחרת ולהטיל אחריות על הזוכה? משום שהכלל הוא שפרה הנוגחת היא בחזקת תם, פרה רגועה, ורוב הפרות נחשבות רגועות אלא אם כן הוחזקו כמסוכנות, והתשלום הוא חצי נזק - פיצוי על מחצית הנזק שנגרם. בנוסף קיימת מעין אחריות מוגבלת, והתשלום המרבי העובר אל הניזק הוא שוויה הכולל של הפרה. משמע שבנסיבות רגילות מי שרכושו ניזוק על ידי פרה יכול היה לתפוס את הפרה כמשכון ולגבות את התשלום מן הפרה עצמה. לפיכך היה מקום לחשוב שלניזק - בעל הסוס שבדוגמה - עומדת זכות תביעה מוצדקת על אותה פרה, וכשיבוא אדם לזכות בה מן ההפקר יאמר לו בעל הסוס: "פרה זו כבר שלי היא, שהרי היא מגיעה לי בגין הנזק שגרמה". והתשובה היא שאין הדבר כן.
הגמרא מביאה דוגמה נוספת ל"נכסים המיוחדים", שרק רכוש פרטי בכלל החיוב: אדם שהייתה לו פרה והפקירה, ולפני שהובא לבית דין שוב כבר אינו בעליה - פטור, גם כן על בסיס הסוגיא. ואולם אם יזכה שוב בפרתו, יחזור להתחייב.
"ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק":
באופן כללי, החובה לפצות במקרה שרכושו של אדם הזיק חלה בכל מקום שבו אירע הנזק: אם כלבו של אדם נשך את פרת חברו - הוא חייב לשלם. אך היוצא מן הכלל הוא רשות המיוחדת למזיק: פרה שנכנסה לחצרו של אדם, מקום שלא הייתה לה רשות להיות בו, וכלבו של בעל החצר נשך אותה - הבעיה היא של בעל הפרה, שלא הייתה לו כל רשות להכניסה לחצר חברו.
כל זה מבוסס על ההנחה שאכן מדובר ברשות המיוחדת למזיק, כלומר רשותו הפרטית של מי שגרם לנזק - בעל הרכוש שהזיק - וטעם הפטור נובע ספציפית מכך שלניזק, או לרכושו שניזוק, לא הייתה כל רשות להיות שם. לפיכך אם הזמין אדם את חברו ואת פרתו לרשותו, וכשנכנסה הפרה נשך אותה כלבו - חייב, מכיוון שהזמין אותם להיכנס, ואף שהדבר אירע ברשותו הפרטית.
עוד ראוי לציין שהכלל שלפיו אדם פטור כאשר הנזק מתרחש ברשותו הפרטית עוסק דווקא בנזק שנגרם על ידי ממונו, כגון שכלבו נשך אדם או בהמה שלא הייתה להם רשות להיות שם. אך אם האדם עצמו הזיק - הוא ולא ממונו - חייב, שכן אין לו רשות לחבול בחברו או בבהמתו רק מפני שהם נמצאים ברשותו.
וכן "ורשות הניזק והמזיק" - בשטח שבבעלות משותפת קיים אף הוא פטור, אך מוגבל יותר, והכוונה ספציפית לנזקי שן ורגל. אם שני שותפים בשדה, ושניהם רשאים להכניס לשם את פרותיהם, ואחד מהם הכניס לשדה גם את העציץ שלו, ופרת חברו הפילה את העציץ ושברה אותו - אין לו כל טענה כלפיו. זה מקרה של רגל, פרות המפילות דברים, ואין הניזק יכול לתבוע, מכיוון שלפרה יש זכות להיות שם בשדה שבבעלותם המשותפת.
אף כאן הדברים מבוססים על ההנחה שלשניהם הייתה רשות להיות שם. אך שני שותפים בחנות חרסינה, שמובן מאליו שאין להכניס אליה שוורים - אם הכניס אחד מהם את שורו לחנות והשור הפיל דברים, הוא חייב לחברו, אף שהחנות בבעלות משותפת. הבעלות עליה נועדה להחזקת חרסינה וחפצים, לא להחזקת בהמות, ולפיכך אין רשות להכניס לשם את הפרה, וכשהיא מפילה דברים - זהו שוב נזק של רגל, ועליו לשלם פיצויים.
"וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ":
במקרה שרכושו של אדם אכן גרם נזק, הבעלים האחראי לשמירתו מחויב לשלם פיצויים ממיטב נכסיו. זהו בעיקרו אותו דין שלמדנו במשנה הקודמת: אם המזיק - מי שגרם לנזק או שאחראי לו - משלם באמצעות קרקע, עליו לשלם ממיטב קרקעותיו; אך רשאי הוא לשלם בכסף מזומן או במטלטלין אחרים, הנחשבים תמיד למיטב.
ואם תאמר: מדוע חוזרת המשנה על דין זה? הסבר אחד הוא שאם למדנו את המשנה הקודמת כשיטת שמואל, כפי שפירש הברטנורא, שרק ארבעה מששת הסוגים נמנו שם - שן, רגל, אש ובור - ואילו קרן לא נכללה במשנה הראשונה, מכיוון שבקרן התשלום הוא בדרך כלל חצי נזק בלבד. לפיכך באה המשנה כאן ללמדנו שאף בנזקי קרן, שדיניהם שונים והבהמה מתכוונת בהם להזיק, כאשר משלמים בנכסים - התשלום הוא ממיטב הנכסים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את עקרונות החיוב בנזיקין: החייב בשמירה הוא הנושא באחריות (ומינוי חרש, שוטה וקטן לשמירה מחייב את המְמַנֶּה); המכשיר מקצת הנזק חייב כמכשיר כולו, כבור שהועמק לעשרה טפחים; החיוב מוגבל לנכסים שאין בהם מעילה, לנכסים של בני ברית ולנכסים המיוחדים; הפטור ברשות המיוחדת למזיק וברשות הניזק והמזיק בנזקי שן ורגל; וחיוב התשלום במיטב הארץ, החל אף בנזקי קרן.