בבא קמא, פרק א', משנה ג'. משנה זו תמציתית להפליא - מילים מעטות בלבד. אם מבקשים דוגמה מובהקת לאופן שבו ביקש רבי יהודה הנשיא ליצור במשנה מעין סילבוס ללימוד תורה שבעל פה, בלי לפרש את התורה שבעל פה במלואה - כך שהיא נותרת ביסודה בעל פה, שהרי נדרשת מסורת כדי להבין מה המשנה אומרת - אין צורך לחפש מעבר למשנה זו.
לשון המשנה ותרגומה המילולי:
"שום כסף" - הערכת כסף.
"ושווה כסף" - שווה ערך לכסף.
"בפני בית דין" - בפני בתי הדין.
"ועל פי עדים בני חורין ובני ברית" - על פי עדים שהם בני חורין ויהודים.
"ונשים בכל הנזק" - נשים כלולות בכללי הנזיקין.
"והניזק והמזיק בתשלומין" - הצד הניזק והאדם האחראי לנזק, בתשלום.
התרגום המילולי כשלעצמו אינו מובן כלל - זהו ספר סגור. כל אחד מן הביטויים הקצרים הללו מלמד עולם שלם של הלכות, ולפיכך נעבור עליהם אחד לאחד.
"שום כסף":
משמעותו הערכה כספית: במקרה שנגרם נזק, על בית הדין להעריך באופן רשמי את גובה הנזק, לנקוב בסכום מדויק ולחייב בו. מה הכוונה בכך? אם רכושו של ראובן הזיק לשמעון בשיעור עשרה, ורכושו של שמעון הזיק לראובן בשיעור שלושים - אין אומרים "הרי הצדדים פטורים זה מזה ונסתיים העניין", אלא מקזזים בין הסכומים, ושמעון מחויב לשלם לראובן עשרים.
"ושווה כסף":
הכוונה שהגבייה נעשית באמצעות שווה כסף, וזה מתייחס למקרה שבו בית דין גובה מן היורשים - כלומר שהמזיק, שהיה אחראי לנזק, נפטר. חובת התשלום שהייתה עליו אינה עוברת ישירות ליורשיו, אך הנכסים שהיו בבעלותו לפני מותו משועבדים, וכאילו יש עליהם שעבוד לטובת בעל החוב, הוא הניזק. כאן נבדלים סוגי הנכסים: כסף ושאר מטלטלין אינם משועבדים כשהם עוברים בירושה, ואילו נכסי דלא ניידי - קרקעות, מבנים וכדומה - כן משועבדים. לפיכך, כאשר בית דין גובה מעיזבון היורשים, גובה הוא מן הקרקעות בלבד ולא ממאום אחר, ו"שווה כסף" מתייחס כאן לקרקע או לדברים המחוברים לקרקע.
זהו הכלל המובע בביטוי זה: "מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי" - מטלטליהם של היתומים, הם היורשים, אינם משועבדים לבעל החוב, הוא הנושה שחייבים לו את הכסף. נמצא ש"שווה כסף" מלמד שהגבייה מן היורשים נעשית מן הקרקע.
"בפני בית דין":
כאשר עורכים את השומא ומוציאים לפועל את ההחלטה מי חייב למי וכמה, חייב הדבר להיעשות בפני בית דין רשמי. הכוונה לבית דין של מומחים - דיינים בעלי סמיכה, 'סמוכים', שקיבלו את המסורת ממשה רבנו והלאה, החיים בארץ ישראל ונושאים את התואר "רבי", כמצוי אצל התנאים.
לאחר מכן, משאבד תהליך הסמיכה ואין עוד מי שנושא את התואר רבי, תוקנה תקנה מאוחרת המתירה להדיוטות - דיינים שאינם מוסמכים - לפסוק בדיני ממונות מסוג זה. אף על פי כן, מדובר במקרים רגילים בלבד, ולא בדיני קנסות ובמקרים חריגים שבהם יש לשלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה וכדומה. בהם לא התירו חכמים להדיוטות, שאינם מוסמכים ואינם סמוכים באופן רשמי, לשמש כדיינים. נמצא שהדין חייב להיערך בפני בית דין ראוי של מומחים.
"על פי עדים בני חורין ובני ברית":
העדות המתקבלת בבית הדין לקביעת עצם החיוב הנובע מן ההיזק חייבת להימסר על ידי עדים כשרים וראויים:
"בני חורין" - אנשים חופשיים, להבדיל מעבדים.
"בני ברית" - יהודים, להבדיל מגויים.
"והנשים בכל הנזק":
זו כפסקה חדשה: דיני הנזיקין - הכללים שעל פיהם פועלים הנזקים, והחיובים לשלם או לקבל תשלום - חלים על נשים באופן שווה לגברים. אם אישה הזיקה, עליה לשלם; ואם אישה ניזוקה, משלמים לה, ופיצויה זהה לחלוטין לפיצויו של גבר. אין על פי ההלכה כל הבדל בין גברים לנשים בעניין זה.
"והניזק והמזיק בתשלומין":
לעיתים, בתרחישים שאינם שגרתיים, ההפסד שנגרם מן ההיזק מוטל על שני הצדדים כאחד: גם על הניזק, הצד הנפגע, וגם על המזיק, האחראי לנזק.
הציור הוא כזה: פרתו של ראובן נפלה לבורו של שמעון. הפרה הייתה שווה 100 קודם לכן, וכעת מתה בתוך הבור ושווה 40 בלבד, כערך נבלתה. מכיוון שבורו של שמעון הוא מקור הנזק, על שמעון לשלם לראובן 60. ואולם ראובן עדיין אחראי להוצאת פרתו מן הבור: אם ישנן עלויות הכרוכות בהזמנת מנוף כדי להעלות את הפרה, או אם התעכב עד שהחלה להירקב וערכה ירד מ-40 - הפסדים אלו מוטלים ונישאים על כתפיו של ראובן. נמצא שאף על פי שהוא הניזק, הצד הנפגע, סופג הוא בחלקו את ההפסד שנבע מנפילת הפרה לבור.
לסיכום: במשנה קצרה זו נכללו חמישה יסודות בדיני נזיקין: "שום כסף" - חובת ההערכה הכספית של הנזק והקיזוז בין הצדדים; "ושווה כסף" - גבייה מן היורשים מן הקרקע בלבד, שכן "מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי"; "בפני בית דין" - הצורך בבית דין של מומחים, ותקנת ההדיוטות בדיני ממונות רגילים; "על פי עדים בני חורין ובני ברית" - כשרות העדים; "ונשים בכל הנזק" - השוואת נשים לגברים בכל דיני הנזיקין; ו"הניזק והמזיק בתשלומין" - חלוקת ההפסד בין שני הצדדים. הרי לנו דוגמה מובהקת לדרכה של המשנה: מילים מעטות המשמשות ראשי פרקים, שאין לפתוח את הספר הסגור שבהן אלא באמצעות מסורת התורה שבעל פה.