בשיעור זה אנו פותחים את מסכת בבא קמא, פרק א' משנה א'. בהקדמה עמדנו על סקירה כללית של הסדר ושל מבנה המסכת, וכעת נקדים הקדמה לששת הפרקים הראשונים של המסכת, העוסקים בנזקי ממון - מקרים שבהם ממונו של אדם גורם נזק לזולת, בין לרכושו ובין לגופו.
עיון בפסוקי פרשת משפטים מגלה שש קטגוריות שונות של גרימת נזק לממון הזולת, ונעבור עליהן אחת לאחת.
שש הקטגוריות שבפרשת משפטים:
אדם - אדם המזיק. הכלל הוא ש"אדם מועד לעולם", ולפיכך הוא חייב תמיד בנזק שלם, אף אם הזיק בטעות. נזק זה יכול להיגרם בשלוש דרכים:
בגופו - נזק ישיר, כגון הנוטל את ידו ומפיל את עציצו של חברו ושוברו.
מכוחו - "חיצו" - לא בגופו ממש אלא בהמשך כוחו: היורה חץ, או הזורק כדור שעבר בחלון חברו ושברו - חייב לשלם על החלון.
גרמא - גרימה עקיפה. גדריה המדויקים של העקיפות צריכים בירור, אך משנחשב הנזק עקיף, ולא המשך ישיר של כוחו או פעולתו, אין חובת פיצוי בדיני אדם. ייתכן שלפנים משורת הדין ראוי לפצות.
קרן - כאשר הבהמה מתכוונת להזיק. אף שהשם הוא "קרן", הנזק יכול להיעשות גם ברגלה בבעיטה או בשיניה בנשיכה. בהמה שהיא "תם", בהמה שקטה שאין מצופה ממנה לנגוח - משלם בעליה "חצי נזק", מחצית מסכום הנזק. בהמה שהיא "מועד", שהוחזקה כמסוכנת - כגון פרה שנגחה שלוש פעמים, או אריה שמוחזק מסוכן מתולדתו ולפיכך אף בפעם הראשונה - משלם נזק שלם מיד.
שן - נזק שבו הבהמה מפיקה הנאה לעצמה, לרוב באכילה: כבשים הרועות בשדה השכן ואוכלות משלו, ובעליהן מפצה על הנזק. ואין הדבר תלוי דווקא באכילה: פרה המתחככת בקיר של השכן ומפילה אותו - אף זה שן, שכן הדבר נעשה להנאתה ולא בכוונה להזיק.
רגל - הפעולות הרגילות של הבהמה בשעה שהיא מהלכת כדרכה, והנזק האגבי הנוצר מהן. המקרה המצוי: המניח לבהמותיו לעבור בחצר חברו, ואף אם פיהן חסום הן רומסות את הצמחים. ואין הדבר דווקא בכפות רגליים: המכניס שור לחנות חרסינה, אף אם הוא שור מתנהג למופת, יפיל את הכלים בשאר חלקי גופו - וזה נחשב רגל. החיוב הוא בנזק שלם.
אש - הבערה. כפשוטו: המדליק אש בחצרו, והרוח נושאת אותה לחצר שכנו ומזיקה שם - חייב. ומבחינה מושגית, אש היא כל דבר מרכושו של אדם המזיק בסיועו של גורם מתווך: האש כשלעצמה, לו נשארה בחצרו, לא הייתה מזיקה, והרוח שנשאה אותה היא שגרמה לנזק. אין הדבר תלוי באש דווקא או ברוח דווקא: המניח סכין בקצה המרפסת, והרוח מפילה אותה על חיית המחמד של חברו - הנזק נקרא אש, שהרי הסכין שלו נישאה בכוח מתווך והזיקה.
בור - חפירה באדמה, כלומר יצירת מפגע ברשות הרבים. ראובן חופר בור, או משאיר נעץ או בורג בחניון, ושמעון ניזוק מכך - בהמתו נופלת לבור או מכוניתו עולה על הנעץ - האדם שהשאיר את המפגע חייב באחריות.
הלכה למשה מסיני מלמדת דין מיוחד: בהמה שהזיקה תוך פעילותה הרגילה, בשעה שהיא מתנהגת כדרכה, אך לא בגופה ממש אלא מכוחה - במקביל לאדם המזיק ב"חיצו" - כגון שהתיזה אבן ברגלה והאבן הזיקה, זהו דין "צרורות", ובעליה משלם חצי נזק בלבד.
שלושת הסוגים קרן, שן ורגל נכללים בכינוי הכללי "שור", הנזק שנגרם בבהמותיו של אדם. עם אדם המזיק הרי לפנינו ארבעה, ואליהם מצטרפים אש ובור - שש קטגוריות בסך הכול.
הכלל העובר כחוט השני בכל דיני הנזיקין הוא לקיחת אחריות: פעל הבעלים באחריות - פטור; פעל בחוסר אחריות, כלומר היה מקום לצפות שרוח מצויה תנשב ותעיף את הסכין מן המרפסת או תפיץ את האש - חייב.
"ארבעה אבות נזיקין":
המשנה פותחת: "ארבעה אבות נזיקין". הלשון "נזיקין" היא מבנה דקדוקי מיוחד. הרא"ש מבאר כי התנא של משנתנו ירושלמי הוא, ולשונו שונה במקצת משאר חלקי העם: כשם שהעושה חסד נקרא "חסיד", כך העושה נזק נקרא "נזיק".
הלשון "אבות" רומזת במובלע שאין מדובר בקטגוריות הכלליות בלבד, אלא גם בתולדות - תת-קטגוריות שבהן פועל אותו עיקרון עצמו בלבוש שונה. כשם שיש אבות ותולדות בטומאה וטהרה, ואבות ותולדות בהלכות שבת, כך יש אבות ותולדות בנזיקין. בהלכות שבת, אחד מל"ט המלאכות הוא זורע - זריעת זרעים היא האב, והמשקה זרעים כדי לסייע לצמיחה הוא תולדה. כך גם כאן: קרן היא אב, ותולדתה כאשר הבהמה מזיקה בכוונה ברגלה או בשיניה.
ומה מגדיר קטגוריה כ"אב"? היותה מפורשת בפסוקים.
ואם תאמר: הרי מנינו שישה מקרים מפורשים בפסוקים, ומדוע נוקטת המשנה ארבעה בלבד? הגמרא נכנסת כאן לדיון מורכב, ובבסיסו שתי גישות לקריאת ארבע המילים הבאות במשנה. לדעת רב, כל שישה המקרים כלולים בארבעת האבות. לדעת שמואל, נמנו במשנה ארבעה מן השישה בלבד, ושניים אינם מוזכרים בה מטעמים שונים.
הברטנורא לומד כשמואל, ובדרכו נצעד, ואף על פי כן ניתן טעימה קצרה מדרך לימודו של רב.
לשון המשנה: "ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער".
"השור":
לדעת רב, "שור" כולל את כל שלושת הסוגים שכינינו שור - קרן, שן ורגל. מילה אחת זו מכסה שלושה מן השישה, ושלוש המילים הנותרות מכסות את השלושה האחרים. לדעת שמואל, "שור" מתייחס לתת-הקטגוריה של רגל בלבד: בהמה המהלכת כדרכה ומזיקה תוך כדי כך, רומסת ומפילה חפצים.
ומדוע לא נכתב "רגל" במפורש? מבאר שמואל: אילו נכתב "רגל", היה מקום לחשוב שהכוונה לכל נזק שהבהמה עושה ברגלה, ובכלל זה בעיטה. אולם בעיטה אינה רגל אלא תולדה של קרן, שהרי קרן היא כשהבהמה מתכוונת להזיק, ובעיטה בכלל זה. לפיכך נקטה המשנה "שור", לדבר על בהמות המתנהגות כדרכן, והכוונה לנזק רגל הנגרם תוך הילוכה.
אימתי חייב הבעלים על שור, כלומר על רגל? כאשר בהמתו נמצאת במקום שאינו אמור להיות בו, ברשות חברו, ולא ברשותו או ברשות הרבים. ברשות הרבים מותר לבהמה להלך, ואם היא מפילה שם דבר - כל ההולכים ברחוב צריכים להיזהר, שהרי לבהמה זכות להיות שם.
המקור לשור, כלומר לרגל, הוא אותו מקור עצמו של שן, והוא הפסוק בשמות כ"ב, ד', בפרשת משפטים. להבנת הפסוק יש לדעת ששם העצם "בעיר" פירושו בהמה, משק חי באופן כללי, ובפסוק מופיעה מילה מאותו שורש בצורת פועל - כאילו הבהמה עושה את פעולתה הבהמית.
הפסוק אומר: "כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירה וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" - אם אדם נותן לבהמותיו לעשות את שלהן בשדה או בכרם, ואז או ש"שילח את בעירה", שלח את בהמתו והיא מזיקה תוך הילוכה, וזו רגל; או ש"ביער בשדה אחר", כלומר הבהמה רועה בשדהו של אדם אחר ("אחר" - של אדם אחר, ולא שדה נוסף), וזו שן, שהרי היא מפיקה הנאה לעצמה ברעייה ובאכילה. וההלכה: הבעלים חייב לשלם, ואם משלם מנכסיו - ממיטב נכסיו, בין שדה ובין כרם. אלו הם הפסוקים המובאים לכל האבות הן לגבי שן והן לגבי רגל.
"והבור":
המקור בשמות כ"א, ל"ג-ל"ד: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו" - הפותח בור קיים או החופר בור חדש. ולכאורה, אם חייב על פתיחה, קל וחומר שחייב על חפירה. מבארת הגמרא שהחידוש הוא באחרון שחפר: מי שהעמיק את הבור מתשעה טפחים לעשרה ובכך הפכו לבור ממית, הוא זה שנושא באחריות.
"ולא יכסנו" - העיקרון המנחה הוא שעל האדם לנהוג באחריות. משכיסה את הבור בכיסוי ראוי, פטור, שכן זו דרך הפעולה הראויה. לא כיסה - "ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם": נפל לבור שור או חמור, בעל הבור משלם לבעלים של הבהמה שנפלה.
מעניין שהכתוב נוקט "בעל הבור", ואילו למעשה, כשהבור נמצא במעבר ציבורי - רשות הרבים היא ואין לה בעלים, ואף לבור שנחפר בה אין בעלים. אלא שהתורה מייחסת את הבעלות, כלומר את האחריות, לחופר, וכך נעשה הבור כביכול שלו, אף שהוא נמצא ברשות הרבים.
הכתוב נוקט שתי דוגמאות, "שור או חמור", ולכאורה די היה באחת. בהלכות שבת, לעניין שביתת בהמה, מזכיר הכתוב במקום אחד שור וחמור השובתים, ובמקום אחר בהמה השובתת באופן כללי, ומכאן שהאמור בשור ובחמור מתייחס לכל בעל חיים. כך גם כאן: כל בעל חיים בכלל זה, ואף גמל שנפל לבור - החופר אחראי.
מדוע, אם כן, שתי הדוגמאות? הגמרא דורשת מהן שני מיעוטים:
"שור ולא אדם" - נפלה פרתו של אדם לבור עמוק מעשרה טפחים ומתה, החופר משלם על הפרה. נפל אדם, חס ושלום, ומת - החופר פטור, לפחות בדיני אדם, שהעיקרון הכללי הוא שהיה עליו להסתכל לאן הוא הולך. אך בחבלה חייב: נפלו הפרה או האדם ונקעו את קרסולם, החופר חייב הן על קרסולה הנקוע של הפרה והן על קרסולו של האדם.
"חמור ולא כלים" - על החמור שניזוק חייב, ולא על כלים שנפלו לבור. אם היה על גב החמור עציץ, והחמור נפל ונשבר קרסולו והעציץ התרסק - החופר משלם על החמור ולא על העציץ.
ומסיים הפסוק: "בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו". "כסף" - משלם בכסף; והמילה הנוספת "ישיב", לשון השבה, מלמדת שאין הכרח בכסף ממש, ואפשר בשווה כסף - בכל מיטלטל אחר, כגון בקבוקי יין.
"והמת יהיה לו" - הנבלה נשארת אצל הבעלים המקוריים, ומכאן החישוב להלכה: חמור שהיה שווה מאה נפל לבור, ומעתה אינו ראוי לעבודה ושווה ארבעים בלבד - החופר משלם שישים. ואם לא הזדרז הניזק להוציא את חמורו מן הבור עד שנרקב ואבד כל שוויו, אף אז משלם החופר שישים בלבד, ושאר ההפסד מוטל על הבעלים, שכן באחריותו לאסוף את בהמתו שנפלה וניזוקה.
"והמבעה":
"מבעה" הוא מונח עמום. שמואל, וכן מבאר הברטנורא, לומד שמבעה מתייחס לשן - לאופן שבו השן נחשפת. יסודו בפסוק בעובדיה א', ו': "נבעו מצפוניו" - "מצפוניו" הם דברים נסתרים (כ"צפון" של ליל הסדר, המוסתר), ו"נבעו" פירושו נחשפו ונתגלו. לדעת שמואל, הכוונה לשיני הבהמה הרועה, המוסתרות בדרך כלל מאחורי השפתיים ונחשפות בשעה שהיא אוכלת. אכן התייחסות עקיפה לשן, אך כך הוא לומד.
ולדעת רב, שכבר כלל את השן ב"שור", מבעה מתייחס לאדם המזיק. הוא לומד זאת מפסוק בישעיה, שאפשר לכנות אדם "מבעה" מלשון "בעי" - שאלה, בקשה, צורך ורצון, כלשון הגמרא "בעי רבי ירמיה" ו"איבעיא להו". טבעו המהותי של האדם הוא שהוא שואל, חוקר ורוצה דברים.
ולדרכו של שמואל, מבעה הוא שן: הבהמה נהנית, וההלכות הן אותן הלכות של רגל - כשהיא רועה בשדהו של אדם אחר.
"וההבער":
הבער מתייחס לאש. אף שהמילה "בעיר" שבפסוק הקודם מתייחסת לבהמות, כאן "הבער" הוא מלשון בעירה, כ"סנה בוער" שראה משה רבנו, וכמלאכת "מבעיר" בשבת. וכלשון הפסוק: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה". "כי תצא אש" - היא יוצאת מעצמה, לא האדם מוציאה, אלא גורם אחר, כרוח, מפיץ אותה; והיא מזיקה - מכלה גדיש של חברו, או את תבואתו הקמה שלא נקצרה, או את השדה עצמו, כך שיש לחרוש אותו מחדש. וההלכה: המבעיר את האש משלם פיצויים.
אלו הם ארבעת האבות, ולדעת שמואל אין הם אלא ארבעה מן השישה. המשותף לארבעתם הוא שבכולם מדובר בממונו של האדם המזיק, להבדיל מגופו, ושהחיוב הוא נזק שלם, תשלום מלא. לפיכך אין במשנה אזכור של אדם המזיק, שבו האדם עצמו מזיק, ואין אזכור של קרן, שבה החיוב הוא בדרך כלל חצי נזק, שהרי אין דרכה של בהמה מבויתת להתכוון להזיק.
מדוע נדרשים ארבעה אבות נפרדים?
החלק הבא של המשנה עונה על שאלה מובלעת: מדוע נחוצות ארבע קטגוריות שונות, ומדוע אין ללמוד את האחת מחברתה, למשל בקל וחומר? על כך אומרת המשנה שאין הדבר אפשרי:
"לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור" - שור, כלומר רגל, אינו בר השוואה למבעה, כלומר לשן, וכן להיפך. שתי סיבות שונות מחייבות את הבעלים בשמירת בהמותיו: אילו נאמרה רגל בלבד, היה מקום לומר שהחיוב נובע משכיחותה - כל בהמה מהלכת ומזיקה, ועל הבעלים לשמור עליה בכל שעה, שכן היא רומסת ומפילה - ואילו באכילה, שאינה תדירה, היה פטור. ואילו נאמרה שן בלבד, היה מקום לומר שהחיוב נובע מן ההנאה שהבהמה מפיקה, ולכן על הבעלים לשמור עליה היטב, שהרי בהמות רוצות לאכול - ואילו על בהמה המתנהלת כדרכה ורומסת, היה פטור. לפיכך נצרכו שני הפסוקים.
"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" - אף אם היו לפנינו שן ורגל בלבד, לא היה אפשר ללמוד מהן הלאה, שכן הן בעלי חיים: יש להם רצון משלהם, הם מתרוצצים ועושים את שלהם, ומשום כך רבה האחריות עליהם. אין הם בני השוואה לאש, שאינה מתפשטת אלא בסיוע גורם מתווך כרוח, ואין בה רוח חיים ואין לה רצון.
"ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק" - אף שלושתם יחד, שן, רגל ואש, אינם מלמדים על בור, שכן שלושתם נמצאים בתנועה, ומטבע הדברים אדם נזהר בבהמותיו המתרוצצות ובאשו העלולה להתפשט. אין הם דומים לבור, שהוא מפגע בקרקע העומד במקומו ואינו זז ממקום למקום.
"הצד השווה שבהן":
המכנה המשותף המגדיר את כל אלו הוא "שדרכן להזיק" - דרכם של דברים אלה לגרום נזק. אם לא ייזהר האדם, בהמתו, אשו ובורו יזיקו לרכוש חברו. וכאן מסר חשוב לכל דיני משפטים: אין אלו חוקים שרירותיים שאין להקיש מהם, אלא עקרונות שיש ליישמם. ומכאן "ושמירתן עליך" - האחריות לשמור עליהם מוטלת עליך. זהו העיקרון הבסיסי המנחה חברה צודקת: אדם נוטל אחריות על עצמו ועל רכושו ודואג שלא יזיק.
"וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" - אם אכן הזיק לרכוש חברו, חייב המזיק, כלומר הבעלים שלא שמר את רכושו כראוי. הלשון "חב" חריגה לעומת "חייב" המקובל, ואף היא משקפת את גרסת העברית שנהגה בירושלים, ומשמעה כ"חייב".
"לשלם תשלומי נזק" - לכאורה די היה בלשון "לשלם נזק", ולשון "תשלומין" מרמזת על עניין ההשלמה, מילוי החסר וקיזוז ההפרש. כדוגמה שהובאה לעיל: כרה אדם בור ונפל בו חמורו של חברו, והחמור שהיה שווה מאה שווה כעת ארבעים - התשלום הוא ההשלמה בלבד, השישים החסרים כדי להשיבו למאה, ההפרש בין שוויו לפני הנפילה לשוויו מיד אחריה. וכך גם בנזקי שן, רגל ואש: אין המזיק לוקח את החמור וקונה לניזק חמור חדש, אלא מפצה על ירידת הערך בין המצב שלפני הנזק למצב שלאחריו.
"במיטב הארץ" - כלשון הפסוק שהובא לעיל, שהמשלם בקרקע ולא בכסף חייב לשלם ממיטב קרקעותיו. "מיטב" היינו הקרקע הנמכרת בקלות הרבה ביותר, הפורייה שבהן, הנקראת בלשון חז"ל "עידית". אם יש לאדם שתי חלקות ששוות מאה כל אחת, והזיק במאה, אינו יכול לפרוע בחלקה הפחות מבוקשת אף ששוויה מאה מחמת גודלה, אלא חייב לתת את החלקה הנמכרת בנקל. אבל המשלם בכסף, ואף בשאר מיטלטלין, כל סוגי הכסף שווים לעניין זה כעידית, שכן קל להעביר כסף ולמכרו, ולפיכך אין חובה לשלם מן המיטב שבמיטלטליו - ורשאי לשלם בכל קמח ששווה את סכום הנזק.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על שש הקטגוריות של גרימת נזק המפורשות בפרשת משפטים - אדם, קרן, שן, רגל, אש ובור - ועל דין צרורות שנאמר בהלכה למשה מסיני. למדנו את לשון המשנה "ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער", ואת שתי הדרכים בהבנתה: לדעת רב כלולים בה כל השישה, ולדעת שמואל, שבדרכו הלך הברטנורא, נמנו בה ארבעה בלבד - רגל, בור, שן ואש - שכולם ממונו של אדם וחיובם נזק שלם. עמדנו על מקורות כל אב בפסוקים ועל הדרשות שבהם, על ההכרח למנות ארבעה אבות נפרדים, ולבסוף על הצד השווה שבהם: "שדרכן להזיק ושמירתן עליך", ועל אופן התשלום - השלמת ההפרש שבשווי, במיטב הארץ.
בשיעור הבא נמשיך במשנה הבאה שבפרק.