בבא קמא פרק ד', משנה א'. המשנה ממשיכה לדון בחישובי הגבייה משור שנגח כמה פעמים, ובמרכז הדיון עומד דין 'מגופו' - ההגבלה שלפיה בעל השור המזיק חייב רק עד כדי שוויו של השור עצמו.
כדי לרדת לעומקה של המשנה, נחזור לעניין שנגענו בו בקצרה בסוף הפרק השלישי (משנה ט'), שם למדנו את מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל במהות תביעתו של הניזק בשורו של המזיק.
שתי הבנות במהות התביעה:
הניזק כבעל חוב: הניזק אינו אלא נושה רגיל שהמזיק חייב לו ממון, והשור משמש כמעין משכון בלבד להבטחת החיוב, והגבייה מוגבלת עד לשוויו הכולל של השור.
הניזק כשותף: מיד עם הנגיחה נעשה הניזק כבעלים על חלק בשור עצמו, ויש לו קניין ובעלות ישירה בו.
נפקא מינה גדולה ביניהן לעניין האחריות אם יחזור השור ויזיק:
אם הניזק בעל חוב: המזיק נותר הבעלים היחיד, ולפיכך הוא נושא באחריות מלאה אם יגח השור פעם שנייה.
אם הניזק שותף: משנעשה בעלים משותף בשור, הוא חולק אף באחריותו, ונמצא שהניזק הראשון אחראי חלקית לנזק השני.
משל המשכנתא:
כדי להמחיש את ההבדל, שאינו אינטואיטיבי כלל, נתבונן בדרך פעולתה של משכנתא. אדם הקונה בית במאה אלף דולר ולווה מן הבנק חמישים אלף, רבים סבורים כי משמעות הדבר שהבנק בעלים על מחצית הבית עד לפירעון החוב, ונמצאו הלווה והבנק כשותפים בבית. לפי הבנה זו, אילו היה הבית קורס ומרסק את בית השכן, יכול היה השכן הניזק לפנות לא רק אל הלווה אלא אף אל הבנק ולתבוע: "אף אתה בעלים על הבית הזה, ועליך לפצות אותי על הנזק שגרם ביתך".
אך האמת אינה כן. הבנק מלווה חמישים אלף דולר, והלווה הוא הבעלים היחיד והבלעדי של הבית, אלא שהוא חייב לבנק את סכום ההלוואה - יחס גמור של בעל חוב. אלא שאם לא ייפרע החוב, בידי הבנק שעבוד ומשכנתא על הבית, והוא רשאי לעקל ולתפוס בו חזקה. הבית משמש אפוא כמשכון בלבד.
אף כאן קיימות אותן שתי אפשרויות: אם אין הניזק אלא בעל חוב, דינו כדין הבנק, ואין לניזק הבא שום תביעה כלפיו. אך אילו היה הבנק בעלים על מחצית הבית, היה נושא אף במחצית האחריות, ואם היה הבית קורס ומזיק - היה חייב בנזק.
שיטות התנאים במשנתנו:
מחלוקת זו, אף שיסודה במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אינה נזכרת במשנתנו בשמם כלל. שני החכמים הנקובים כאן הם רבי מאיר ורבי שמעון:
רבי מאיר סובר כרבי ישמעאל: הניזק אינו אלא בעל חוב, ואין לו בעלות בשורו של המזיק שגרם לנזק.
רבי שמעון סובר כרבי עקיבא: מיד משנגח שורך את שורי, נעשיתי כבעלים בשורך כפי החלק היחסי - כשיעור חצי הנזק שאתה חייב לי.
המקרה שאינו מפורש במשנה - תפיסת השור כמשכון:
יש במשנה פרט נוסף שאינו מפורש כלל, והוא מקור לבלבול רב. אף שלדעת רבי מאיר אין שמעון הניזק אלא בעל חוב, ולכאורה לא תוטל עליו אחריות אם יחזור אותו שור ויגח את שורו של לוי, מכל מקום המקרה שבו עוסקת המשנה הוא שלאחר ששורו של ראובן נגח את שורו של שמעון, תפס שמעון את שורו של ראובן כמשכון: הוא נטלו לרשותו, אף שלא בהכרח היה רשאי בכך, טען לזכותו בו ותפסו. זהו התרחיש שעליו אומר רבי מאיר את דינו בחציה הראשון של המשנה.
ומשתפס שמעון את השור, נעשה עליו שומר. השור אמנם בבעלותו של ראובן, אך שמעון אחראי עליו מפני שנעשה שומרו. לפיכך, כאשר יוצא אותו שור ונוגח את שורו של לוי - שמעון הוא החייב, שהרי הוא שנתחייב בשמירתו ועשה את עצמו שומר. תביעתו של לוי מופנית אפוא אל שמעון ולא אל ראובן. אילו לא היה שמעון תופס את שורו של ראובן ולא היה נעשה שומר, הייתה ללוי תביעה גם כלפי ראובן.
נמחיש את הדברים במספרים. אלמלא תפס אדם את שור חברו כמשכון, לדעת רבי מאיר - הסובר כרבי ישמעאל שאין הניזק אלא בעל חוב - היה הדין כך: כל השוורים שווים 200, ולאחר מיתתם אינם שווים כלום. שורו של ראובן הרג את שורו של שמעון, ושמעון זכאי לחצי נזק - 100. ואם קודם שהספיק לגבות חזר שורו של ראובן והרג את שורו של לוי, זכאי אף לוי לחצי נזק - 100 נוספים. ראובן מוכר את שורו, מקבל 200, ונותן 100 לכל אחד משניהם.
אך אין זה מקרה המשנה. המשנה עוסקת במצב שבו לאחר שנגח שורו של ראובן את שורו של שמעון, ובטרם שילם ראובן, תפס שמעון את השור כמשכון - כעין עיקול - ואמר: "ראובן, תיטול את שורך בחזרה כשתשלם לי את ה-100 שאתה חייב לי". ובעוד השור מופקד בידי שמעון ונתון באחריותו כשומר וכאפוטרופוס, יצא והרג את שורו של לוי. עתה פונה לוי אל שמעון ואומר: "אתה השומר ואתה האחראי, עליך לשלם לי את חצי הנזק - 100".
נמצא שה-100 שהיה ראובן אמור לשלם לשמעון עוברים עתה ללוי. השור נמכר ב-200: ראובן משאיר בידו 100, לוי מקבל 100, ושמעון אינו מקבל דבר, מפני שהוא היה האחראי לנזקו של לוי. ואילו לא היה שמעון נוטל את השור לרשותו ונעשה שומר, היה ראובן מוכר את שורו ונותן 100 לכל אחד משניהם.
בלשון המשנה:
"שור שנגח ארבעה וחמישה שוורים זה אחר זה" - שור אחד נגח ארבעה או חמישה שוורים בזה אחר זה, ברצף: שורו של ראובן נגח את שורו של שמעון, אחר כך את שורו של לוי, ואחר כך את שורו של יהודה.
ראוי להעיר בדרך אגב: משנה זו רלוונטית רק בהקשר שאנו עוסקים בו, שדין 'מגופו' מגביל את החיוב לשוויו של השור המזיק. והרי שור שנגח שלוש פעמים נעשה בדרך כלל מועד, ושוב אין כאן חצי נזק ואין דין מגופו. אלא שהמקרה של משנתנו הוא שבדרך זו או אחרת נשאר השור בגדר תם, ולפיכך משלם חצי נזק מגופו אף בנגיחה הרביעית, החמישית והשישית. יש דרכים שונות ויצירתיות להעמיד זאת - למשל שבין נגיחה לנגיחה שיחק השור עם ילדים קטנים ולא נגח, או שהיה בין שוורים אחרים ולא נגחם, ומשום כך לא נעשה מועד גמור. לא נאריך בכך כאן.
"ישלם לאחרון שבהן" - תשלום חצי הנזק ניתן לאחרון שבניזקים. אף שהמשנה אינה מפרשת זאת, מדובר במצב שבו כל ניזק בתורו תפס את השור ונעשה שומר, ולפיכך כשיצא השור ונגח את הבא אחריו - התופס הוא האחראי. וכדוגמה שהובאה לעיל: השור שווה 200, תחילה נהרג שורו של שמעון ואחר כך שורו של לוי; ראובן משאיר בידו 100, וה-100 שהיו אמורים להשתלם לשמעון עוברים ללוי, ושמעון אינו מקבל דבר. האחרון נוטל את הכול.
"ואם יש בו מותר" - אם נותר עודף. למשל: שורו של לוי לא היה שווה 200 אלא 100 בלבד. משנהרג ואינו שווה כלום, חצי נזקו 50 בלבד. נמצא שראובן חייב 100 לשמעון, מהם 50 עוברים ללוי ו-50 נשארים בידי שמעון. לוי מקבל 50, שמעון 50, וראובן נשאר עם 100.
דוגמה נוספת: אילו היה שורו של לוי שווה 150, ומשנהרג ירד שוויו לאפס, ושמעון הוא שתפס את השור ונעשה שומר - זכאי לוי ל-75, חצי נזקו. ראובן נותן לו 75, את השארית - 25 - נותן לשמעון, ו-100 משאיר לעצמו.
"יחזור לשלפניו" - משנפרע חצי הנזק במלואו לאחרון, חוזר העודף אל הניזק שקדם לו. ואם אין מדובר בשלושה בלבד, אלא בארבעה או חמישה בשרשרת, שכל אחד בתורו תופס את השור ונעשה שומר והשור ממשיך ומזיק - חוזר המותר גם אל שלפניו, ואף הוא מקבל תשלום.
"ואחרון אחרון נשכר" - האחרון שבשרשרת נמצא במצב הטוב ביותר, שכן הוא מקבל את תשלומו במלואו, וכל השאר נוטלים את השארית בלבד. "דברי רבי מאיר".
נמצא ששיטת רבי מאיר מושתתת על שני יסודות: ראשית, שאין הניזק אלא בעל חוב; ושנית, שהמקרה המסוים של משנתנו הוא שהניזק תפס את הבהמה להחזיקה כמשכון. אילו לא היה תופס את הבהמה, היה מקבל את תשלומו במלואו.
שיטת רבי שמעון - הניזק כשותף:
רבי שמעון סובר כרבי עקיבא, שהניזק נעשה שותף באופן אוטומטי. מיד הוא זוכה בחלקו המגיע לו, ולא בתורת משכון לגבות ממנו, אלא בבעלות גמורה על אותו חלק בשור. למשל: שורו של ראובן שווה 200 ושורו של שמעון שווה 200, שורו של ראובן הרג את שורו של שמעון והנבלה אינה שווה כלום. שמעון הפסיד 200, חצי נזקו 100, ולפיכך 100 מתוך השור ששווה 200 שייכים עתה לשמעון. נמצא ששמעון מחזיק בשווי 100 וראובן בשווי 100, והרי הם שותפים מחצה על מחצה - חמישים אחוז לכל אחד.
ואין זו בעלות על מחצית הנכס בלבד, אלא אף על מחצית ההתחייבות. אם עתה - ואין כאן כל תפיסה - יצא אותו שור והרג את שורו של לוי, ששווה אף הוא 200 ולאחר מיתתו אינו שווה כלום, חייבים ראובן ושמעון שניהם לשלם איש כחלקו היחסי בחצי הנזק. חצי הנזק הוא 100, וכיוון שכל אחד מהם בעלים על מחצית השור, משלם כל אחד 50, ובסך הכול 100 ללוי. השור נמכר ב-200, 100 מהם ללוי, וה-100 הנותרים מתחלקים שווה בשווה בין ראובן לשמעון, וכן הלאה.
בלשון המשנה לשיטת רבי שמעון:
"רבי שמעון אומר: שור שווה מאתיים שנגח שור שווה מאתיים" - שורו של ראובן שווה 200 ושורו של שמעון שווה 200. שורו של ראובן הרג את שורו של שמעון, והנבלה אינה שווה כלום. ראובן נוטל 100 משוויו של השור, ושמעון נוטל 100 - חצי נזקו - משוויו של השור. ואם אותו שור שהם שותפים בו, בטרם נמכר, יצא והרג שור שלישי, שורו של לוי, ששווה אף הוא 200 - זכאי לוי לחצי נזקו, 100. ראובן ושמעון, השותפים בשור מחצה על מחצה, נשארים עם היתרה: 100, חמישים לכל אחד.
ואם אותו שור, בטרם נמכר, יצא והרג את שורו של יהודה - כיצד נראית עתה טבלת החלוקה, ומהי הבעלות והשותפות בשור באותה שעה? קודם לנגיחה זו היו 100 מתוך 200, דהיינו מחצית, שייכים ללוי, ו-50 מתוך 200, דהיינו רבע, לכל אחד מראובן ומשמעון. שורו של יהודה היה שווה 200 ועתה אינו שווה כלום, ולפיכך זכאי הוא לחצי נזק - 100. כיוון שהשור שווה 200, נעשה יהודה בעלים על מחציתו, 100 מתוך 200, ושלושת השותפים הקודמים חייבים לו את אותם 100.
וכיצד מתחלק החיוב ביניהם? לוי, שהיה בעלים על מחצית השור, משלם מחצית מן ה-100, דהיינו 50. ראובן ושמעון, שכל אחד מהם היה בעלים על רבע, משלמים רבע מן הנזק, 25 כל אחד. נמצא: יהודה נוטל 100; לוי, שקדם לו, מוותר על מחצית חלקו ונשאר עם 50; וראובן ושמעון נוטלים 25 כל אחד. (המשנה נוקטת לשון דינר זהב, ושער החליפין היה דינר זהב אחד כנגד 25 דינרי כסף.) והחשבון עולה יפה: 25 ועוד 25 של ראובן ושמעון הם 50, ועוד 50 של לוי - 100, ועוד 100 של יהודה - 200, הוא שוויו הכולל של השור.
להלכה: נפסק כרבי עקיבא, דהיינו כרבי שמעון. משמעות הדבר היא שמשנעשה אדם ניזק, זוכה הוא מיד בבעלות על השור המזיק, ועמה מוטלת עליו אף אחריות אוטומטית אם יחזור אותו שור ויגרום נזק נוסף.