בבא קמא, פרק ז', משנה ב'. המשנה מונה מגוון מקרים שבהם אכן חייבים בתשלומי ארבעה וחמישה, וכל אחד מהם מהווה חידוש מסוים או בא להתייחס לנקודה דקה.
עדות על הגניבה ועדות על הטביחה:
המקרה הראשון עוסק בעדות המחייבת את האדם בתשלום. כלל יסודי הוא שביסוס עובדה הלכתית בבית דין נעשה על פי "על פי שני עדים יקום דבר", ומובן כי זוג עדים אחד ויחיד צריך לבסס את העובדה ההלכתית כולה - אין מצרפים שני זוגות עדים כדי להרכיב את התמונה המלאה. השאלה העולה היא האם הגניבה והטביחה או המכירה נחשבות לעניין אחד, או לשני עניינים נפרדים שדי בזוג עדים לכל אחד מהם. התשובה היא כאפשרות השנייה: אלו שני עניינים הלכתיים נפרדים, ולפיכך ניתן להביא זוג עדים לכל אחד משני השלבים.
"גנב על פי שנים" - הוכח שהגנב גנב על סמך עדותו של זוג עדים אחד.
"וטבח ומכר על פיהם" - אותם עדים עצמם מעידים שהגנב אף טבח או מכר את הבהמה שגנב.
"או על פי שנים אחרים" - לחלופין, כת עדים אחת אישרה שגנב, וכת שנייה אישרה שטבח או מכר.
"משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - בשני המקרים חייב הגנב בתשלומי ארבעה או חמישה, מכיוון שאלו שני עניינים נפרדים ויכולים לעמוד עליהם שני זוגות עדים.
מקרים שיש בהם איסור נלווה:
"גנב ומכר בשבת" - הגונב בהמה ומוכרה לאחר בשבת, חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. הלשון נוקטת "ומכר" ולא "וטבח", שכן אילו היה טובח את הבהמה בשבת, לא היה משלם ארבעה וחמישה: בשחיטה בשבת עובר על איסור דאורייתא, ונכנסים לכלל "קים ליה בדרבה מיניה" שכבר ראינו קודם לכן במסכת. כלל זה חל כאשר מעורב בדין חיוב מיתה, כחילול שבת, ואף אם אין האדם יוצא להורג בפועל על ידי בית דין - מכיוון שזו עבירה שחייבים עליה מיתה, שוב אין מטילים עליו עונש ממוני. כפי שנראה במשנה ד', ייתכן שיהיה חייב על השלב הראשון, תשלומי כפל, שכן במכירה עצמה אין חילול שבת מן התורה; אך על השלב השני, אם היה שוחט את הבהמה, לא ישלם את שלושת התשלומים הנוספים מחמת קים ליה בדרבה מיניה. אמנם אסור למכור דברים בשבת, אך זהו דין דרבנן בלבד ואינו מכניס לכלל קים ליה בדרבה מיניה.
"גנב ומכר לעבודה זרה" - הגונב בהמה ומוכרה ליהודי העומד להשתמש בה כקרבן לעבודה זרה, חייב. אף שאסור למכור בהמות למי שעתידים להקריבן לעבודה זרה, אין זה אלא איסור "לפני עיוור" - איסור דאורייתא שאין בו חיוב מיתה, ולפיכך חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אך אילו שחט הוא עצמו את הבהמה לעבודה זרה, הרי זו עבירה שיש בה חיוב מיתה, כדין כל עבודה זרה, והיה פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.
"גנב וטבח ביום הכיפורים" - גנב ולאחר מכן שחט, ובוודאי אם מכר ביום הכיפורים, חייב. הטעם: אף שיום הכיפורים נקרא "שבת שבתון", לעניין העונש על עשיית מלאכה בו נפסק שהעושה מלאכה ללא עדים והתראה עונשו כרת, ואילו בעדים והתראה עונשו מלקות. מי שמקבל "רק" כרת אינו נחשב לעובר עבירה של חיוב מיתה לפי התנא שלנו, ולכן חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אמנם אם היו עדים שהתרו בו: "אל תשחט את הבהמה ביום הכיפורים, שאם כן תלקה", והשיב שאין הדבר איכפת לו והוא עושה זאת בכל מקרה - היו מלקים אותו; וכלל הוא שמשלקה אדם, פטור הוא מתשלומי ממון. נמצא שאילו הייתה התראה והיה לוקה, היה נפטר גם מתשלומי ארבעה וחמישה.
גניבה משל אביו והקדשה לאחר הטביחה:
"גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו" - הגונב מאביו, שוחט את הבהמה או מוכרה, ורק לאחר מכן מת אביו, חייב לשלם ארבעה וחמישה. אין כאן חידוש גדול: הוא משלם ארבעה וחמישה לעיזבון, ואף אם יירש לאחר מכן חלק מן הכסף הזה, מה בכך. החידוש יתברר במשנה ד', במקרה שהאב מת לפני המכירה או הטביחה.
"גנב וטבח ואחר כך הקדיש" - גנב בהמה, שחטה, ולאחר מכן הקדיש את בשר הבהמה המתה לבית המקדש - "משלם תשלומי ארבעה וחמישה". הטעם: בשעה שגנב ובשעה ששחט הייתה הבהמה בבעלות פרטית, ורכוש שבבעלות פרטית הוא המחייב בתשלומי ארבעה וחמישה, כפי שנראה במשנה ד'. משעה שעברה לבעלות בית המקדש כהקדש, פטור מן התשלומים, ואת יסוד הדבר נרחיב במשנה ד'.
הגדרת "טביחה" - שחיטה כשרה:
בחלקה הבא של המשנה מתבאר כי המדובר ב'טובח' הוא בשחיטה כשרה דווקא. השאלה היא מה הדין כאשר שחט באופן המהווה שחיטה כשרה, אך לא נתכוון לאכול את הבהמה. ניתן היה לחשוב שאין חיוב ארבעה וחמישה, אך אין הדבר כן: עדיין חייב, ששחיטה שחיטה היא.
"גנב וטבח... לרפואה" - השוחט לשם רפואה, כגון להוציא את הדם מן הבהמה כדי להשרות בו את רגליו וכיוצא בזה, ואין מטרתו אכילת הבהמה.
"או לכלבים" - שחט לא לצריכתו האישית ולא למאכל אדם, אלא להאכיל בה את כלביו. אף שלא תיאכל על ידי בני אדם, חייב.
"השוחט ונמצאת טרפה" - אף אם שחט ונתברר שאינה ראויה למאכל אדם מבחינה הלכתית משום שהייתה טרפה, כלומר היה בה פגם שמשמעותו שתמות בתוך שנים עשר חודש, כנקב בלב או בריאות. אין איש יכול לאוכלה, ובכל זאת חייב בארבעה או חמישה.
"השוחט חולין בעזרה" - השוחט את הבהמה בעזרה, בחצר בית המקדש, עושה דבר האסור בהחלט, וחולין שנשחטו בעזרה אסורים באכילה. אף שלא ייאכלו, חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
לגבי הנקודה האחרונה יש הערת אגב טכנית: חולין שנשחטו בעזרה נאסרים בהנאה, וכיוון שכך אין הבהמה נחשבת שלו מבחינה הלכתית, ולפיכך היה ראוי להיפטר מתשלומי ארבעה וחמישה מטעם טכני. על כן מדובר במשנה במצב שבו החלה השחיטה מחוץ לעזרה והושלמה בתוכה - באופן זה נחשבת הבהמה שלו במידה המחייבת אותו על שחיטתה, אף שאסורה באכילה מפני שנחשבת לבהמה שנשחטה בעזרה.
דעת רבי שמעון:
על שתי הנקודות האחרונות חולק רבי שמעון. אף הוא מודה בעיקרון שנדרשת שחיטה כשרה, אלא שנחלקו בהגדרתה. התנא קמא סובר שהגדרת השחיטה טכנית היא: חיתוך רוב שני הסימנים, הוושט והקנה, ודי בביצוע הפעולה הטכנית. ואילו רבי שמעון סובר שהשחיטה מוגדרת במהותה באופן תכליתי: השחיטה היא מתיר, המאפשר לאכול את בשר הבהמה. השחיטה הופכת בהמה שאי אפשר לאוכלה, כטרפה או נבילה (ובעצם נבילה שמחכה לקרות), לבהמה כשרה הראויה לאכילה. לפיכך, אם אין מעשה השחיטה מתיר את הבהמה באכילה, אין זו שחיטה אלא הריגה בעלמא.
לכן "רבי שמעון פוטר בשני אלו" - בשני המקרים האחרונים, טרפה וחולין בעזרה, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שכן בשניהם אף אם שחט כהלכה אין הבהמה נאכלת, מפני שהיא טרפה או מפני שנשחטה בעזרה. אין זו נקראת שחיטה אלא פעולת שחיטה טכנית בלבד, ואינה עונה על ההגדרה המחייבת בארבעה וחמישה.
להלכה: אין הלכה כרבי שמעון אלא כתנא קמא, ולפיכך בכל המקרים שמנתה המשנה יהיה האדם חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.