בפרק זה אנו עוברים לנושא חדש לחלוטין. עד כה עסקנו בממון המזיק - רכושו של אדם הגורם נזק - וכעת אנו עוברים לאדם המזיק בעצמו, ובמוקד: ההלכות החלות על גניבה.
גניבה וגזילה:
התורה מחלקת את פעולת נטילת חפץ שאינו שייך לאדם לשתי קטגוריות יסודיות:
גניבה - נטילה שלא בידיעת הבעלים, כגון המתגנב לביתו של אדם בלילה ונוטל את שאינו שלו.
גזילה - נטילה בכוח ובגלוי, כדרך השודד.
מהו קנס:
בששת הפרקים הקודמים ראינו תשלום פיצוי בלבד: המזיק משלם על הנזק שגרם, ולעיתים אף פחות מכך. בגניבה מוסיפה התורה תשלום נוסף, שהוא מעין עונש, ובלשון התורה - קנס. הרמב"ם מסביר כי סימן ההיכר לקנס הוא שאין הוא בא בתורת פיצוי, כלומר אין הוא משלם על סכום שהניזק הפסיד בפועל.
שני סוגי התשלומים בגניבה:
תשלומי כפל - בכל מקרה של גניבה חובה להשיב את החפץ הגנוב, ובנוסף לכך, כאשר מתגלה שהחפץ הגנוב ברשות הגנב, הוא משלם תשלום כפול. אם ראובן גנב משמעון ספר בשווי מאה דולר, עליו להשיב את הספר אם הוא קיים ולהוסיף מאה דולר; ואם אין הספר קיים, ישלם מאתיים דולר - מאה כקרן, השבת שווי החפץ שנגנב, ומאה כקנס.
תשלומי ארבעה וחמישה - קנס יוצא דופן החל בגניבת שור או שה. "שור" משמעו בקר, ואין הכוונה למין מסוים דווקא אלא לכל בהמה ממשפחת הבקר: פר, פרה או עגל. "שה" משמעו כבש או עז. אם גנב אדם שור ולאחר מכן מכרו או שחטו בשחיטה הלכתית, משלם הוא פי חמישה; ואם גנב שה ומכרו או שחטו, משלם פי ארבעה.
להמחשה: גנב שגנב שור בשווי מאה דולר ולאחר מכן מכרו, ישיב סך של חמש מאות דולר. הראשון מבין החמישה הוא הקרן המושבת, השני הוא תשלום הכפל הרגיל, ועליהם מתווספים עוד שלושה בשור, או עוד שניים בשה, המשלימים לסך של ארבעה.
מקור הדברים בפסוקים:
תשלומי הכפל נאמרו בספר שמות, בפרשת משפטים: "אם המצא תמצא בידו הגנבה" - אם נמצא החפץ הגנוב ברשותו, "משור עד חמור עד שה חיים", "שנים ישלם" - תשלום כפול. פסוק נוסף מלמד שאין הדבר מוגבל לבעלי חיים: "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה" - בעלי חיים, "על שלמה" - בגד, "על כל אבדה" - כל דבר שאבד, "ישלם שנים לרעהו".
ואילו התשלומים המיוחדים של ארבעה וחמישה נאמרו בפסוק נפרד: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו" - אם גנב אדם שור או שה, כלומר עז או כבש, ולאחר מכן שחטו או מכרו, "חמישה בקר ישלם תחת השור" - חמישה במקום השור האחד שנטל, "וארבע צאן תחת השה" - ארבעה מן הצאן במקום השה האחד שגנב ומכר או שחט.
לשון המשנה:
"מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמישה" - היקף המקרים שבהם חל התשלום הכפול רחב הרבה יותר מהיקף המקרים שבהם חלים תשלומי ארבעה וחמישה.
"שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים" - הכפל חל על כל דבר, בין בעל חיים ובין דומם.
"ומידת תשלומי ארבעה וחמישה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד" - תשלומים אלו חלים באופן בלעדי בשוורים, בעזים ובכבשים בלבד, ואין ללמוד מהם לסוסים ובוודאי לא למעבר לכך.
"שנאמר: כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגומר" - המשנה מקצרת ומותירה את השלמת הפסוק ללומד: "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" - פי חמישה בפרה, ופי ארבעה בעז ובכבש.
הגונב אחר הגנב:
חלקה השני של המשנה עוסק בעניין שונה לחלוטין. נעמיד שלושה אנשים:
הבעלים המקורי.
גנב א', שגנב מן הבעלים.
גנב ב', שגנב מגנב א'.
מי משלם כאן תשלומי כפל ולמי? על כך אומרת המשנה: "אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל" - גנב ב', שגנב מגנב א', אינו משלם את התשלום הכפול, אלא משיב לגנב א' את שווי הדבר שגנב בלבד, וגנב א' הוא זה שישיב תשלום כפול לבעלים המקורי.
"ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - אף אם גנב ב' לא רק גנב אלא גם מכר או טבח את הפרה, העז או הכבש, ישלם רק את שווי הבהמה שגנב, וגנב א' ישלם לבעלים תשלומי כפל בלבד. בקיצור: אין תרחיש שבו גנב א' מפיק רווח גדול מכך שהחפץ שגנב נגנב ממנו ולאחר מכן נטבח או נמכר.
הטובח או המוכר אחר הגנב אינו משלם ארבעה וחמישה לגנב א', שכן אין הוא הבעלים המקורי. אף דין זה נלמד מן הפסוק: "וגונב מבית האיש... ישלם שנים" - הדרשה היא שהתשלום הכפול נוהג דווקא במי שגנב "מבית האיש", מן הבעלים המקורי, ולא במי שגנב ממי שגנב.
לסיכום: במשנה זו עברנו מדיני ממון המזיק אל דיני אדם המזיק, ולמדנו את ההבחנה בין גניבה לגזילה ואת מהות הקנס שאינו בא בתורת פיצוי. עמדנו על תשלומי הכפל הנוהגים בכל דבר, חי או דומם, לעומת תשלומי ארבעה וחמישה הנוהגים בשור ובשה בלבד ורק כשטבחם או מכרם, ועל מקורם בפסוקי פרשת משפטים. לבסוף למדנו כי הגונב אחר הגנב אינו משלם כפל ואף לא ארבעה וחמישה, שנאמר "וגונב מבית האיש" - ולא מבית הגנב.